מעבר להרי הווריאנטים

הבריטית, הבריטית/ פתאום, ברגע, הסתיים עידן המוטציות וגלשנו לעידן הווריאנטים. ובימים כתיקונם, אם היו אומרים לי "הבריטית, הבריטית", הייתי מבסוט. כי בריטניה היא מולדת הביטלס, צ'רציל, הנסיכה דיאנה, כלומר תו איכות. אבל עכשיו כש"הבריטית" החליפה את הקורונה "הרגילה", זו שליוותה אותנו בנאמנות כמה חודשים טובים ואפילו תקענו נגדה שתי מנות חיסון, זה כבר היה אחד יותר מדי.

הלב יצא ליהודה משי זהב שאיבד חצי ממשפחתו בשבועיים. הלב נחרד מהפלגים שהתפרעו לא רחוק מהרחוב שלי ברמת־גן ושיסעו את החברה. והלב הודאג מהעובדה שסגרו את נתב"ג בדיוק כשסינגולדה שלנו התעתד לחזור הביתה מהמשפחה שלו בניו־ג'רזי. ועכשיו איך יחזור? ברגל עם הגיטרה על הגב?

תרגילי מיינדפולנס, זה מה שיעזור לי להוריד רעשים מיותרים מהווריאנטים האלה, חשבתי בחשיכת ליל ונשמתי עמוקות. אבל אז שמעתי גלינג, ואיתו סימוס חצות מחבר זמר מבוהל, שכתב לי: "שמע, אם הם יפתחו את התרבות אני בֶּבּוֹ (דמות דמיונית)". אז לא, הוא לא היה בבו, הוא היה ריאליסט. טוב, לא אסגיר את שמו. רק הרגעתי אותו כמה שאפשר ובאופן תרבותי עם שיר.

דה נירו נכנס לסיפור/ בחצות נשכבתי באלכסון במיטתי, ושלפתי מהווי־או־די סרט בשם 'המתמחה' עם רוברט דה נירו. דה נירו מגלם בו פנסיונר אלמן בן 70 שמעביר זמן בסניפי סטארבקס אקראיים בניו־יורק ובוכה בהלוויות של אנשים שבחיים לא הכיר.

הסרט התחיל מר, אבל הפך עד מהרה למתוק בפה כמו ממתק רבע לשבע. כי דה נירו הישיש המיואש והלא־מבוקש קיבל לפתע הזמנה להצטרף כמתמחה לחברת אופנה צעירה. וכשבתבונה וברגישות של בוגרים הוא הופך משליח הכביסה לעוזרה האישי של בעלת החברה, נרדמתי אמנם באמצע, אבל הספקתי להגיע למסקנה הברורה: שאם בתחילת המגפה חשב העולם שכל מה שמאפייין את זקניו וישישיו זה שהם בקבוצת הסיכון, עכשיו מתברר שהם הרבה יותר מזה.

נס בוושינגטון/ ובפרק ב' בסיפורנו בכלל התרחש נס. זה היה בזמן השבעת הנשיא ה־46 של ארצות־הברית. כי כשהבטתי בגבר המתקרח ומתוח הפנים שאמריקה בחרה כדי שיציל אותה בגיל 78 עף לי השכל והרגש ומה שתרצו. ולא רק בגלל שהוא החליף את הבריון הג'ינג'י בן ה־74, אלא כי הישישות הבוגרת קיבלה לפתע גושפנקה פוליטית גם מהמשפיעה שביבשות.

טוב, סליחה על המילה ישיש. גם אני בגילי מעדיף מילים מעצימות כמו ותיק, מנוסה, חכם, מעמיק, פילוסופי, אולד־טיימר או אפילו צב או ינשוף. למה ינשוף? כי ינשופים, כידוע, לא נרדמים בקלות כמו רוב מי שעברו את ה־70. וצב למה? בגלל הצבה המפורסמת הארייט שחייתה עד גיל 176 בגן החיות באוסטרליה, ומשמשת רף להמון בני אדם שהיו רוצים להגיע לגילה. כי תחשבו כמה קריירות אפשר היה להספיק, כולל סיפורי האהבה, הדיאטות ועשרות הווריאנטים שיכולנו לנצח ככה באצבע הקטנה והמחוסנת שלנו ב־176 שנה.

חבר בבידוד/ אז מה קורה? אנחנו חוזרים אחורה בזמן או הולכים קדימה? או שניהם יחד באותו זמן? שאלה טובה לאדוני הווריאנטים פרייס, אש, מיס גאברמנט (הממשלה), משרד הבריאות והפרשנים, שהפחידו את ירדן בן הארבע עד שכל השבוע שאל את אבא שלו: אבל מה זה וריאנטים?

וכשחבר קרוב נכנס לבידוד כי שתי בנותיו אומתו כחיוביות בריטיות בצה"ל, מצאנו את עצמנו מתגייסים לתמוך בו בארוחות ובכביסה וכיוצא באלה. ובנסיבות הקיימות, כיוון שהמלונית שלו הייתה בעצם משרדו, נהייתי “וולט ארצי”, והובלתי אליו מדי יום חבילות אוכל שמ' בישלה, כשאני מפזם בדרך שיר חדש שלי בשם 'דבק', שבסוף הטור ארחיב עליו טיפה.

הילדים בעמוד החשמל/ אני מתרגש ממתנדבים כמו חבורת מלקטות המזון מהשווקים למען משפחות נצרכות או רופאים אמיצים עטופי פלסטיקים שמנסים להציל חיים. וביום א' השבוע כשרכבתי בפארק, הבחנתי בחמישה ילדים יחפים (בלי חמישה בלונים), שעמדו בתוך שלולית מי גשם מתחת לעמוד חשמל גבוה רוחש ומלחשש. "לא מספיק הקורונה, אז גם זה?" חשבתי מבוהל.

למרבה המזל, בדיוק עברה שם עוברת אורח שהבינה את עוצמת סכנת ההתחשמלות, ניגשה למטפלת של הילדים שישבה במרחק של אדישות על ספסל ממול, והעירה לה. וכשהתברר סופית שהמטפלת לקתה באדישות וריאנטית ולא תמהר להוציא את הילדים מהבוץ, נעמדנו יחד עוברת האורח ואנוכי וצווחנו לזאטוטים בהיסטריה: "תצאו, תצאו", כמו במערכון המציל הישן של גדי יגיל (למי שזוכר).

וככה, לאט־לאט יצאו הילדים נוטפי מים וניצלו מהתחשמלות. זהו. אין פאנץ'. ימי הקורונה הם חד־ממדיים. אבל הסיפור על הילדים לא הרפה ממני, ובמיוחד האישה האמיצה מהפארק. הדאגה שלה לילדים הייתה תזכורת לזה שמפעלות הקורונה הפלגניים לא השתלטו לנו לגמרי על השכל, הלב והתודעה האנושית הטובה.

ארוחת אינטואיציה/ בלילה השני אחרי הראשון, השלמתי את הצפייה בסרט על המתמחה, עם המסקנה החשובה שגם אם נדמה לנו שהכל נגמר, יש תמיד סיכוי להתחיל את הכל מהתחלה.

היי, אבא פאפא, איפה אתה כשצריך אותך? לחשתי לאבי שכבר איננו. ונזכרתי איך פעם קבענו להיפגש לאכול במסעדה רומנית. ולמרות שאלה לא היו ימי הווייז והמסעדה הייתה באיזה חור ביפו, אבא הגיע אליה בזמן ואילו אני התברברתי. נו, איך הצלחת לדייק? שאלתי אותו כשנכנסתי וראיתי אותו תוקע ביס מהאיקרה הרומנית הוורדרדה שאהב. "סמכתי על האינטואיציה הזקנה שלי", סתם ולא פירש. כן, גם לאינטואיציה בריאה אנחנו זקוקים עכשיו במלחמה על חיינו בסגרים וביניהם.

שיר ושמו 'דבק'/ זהו, אפשר כבר לומר שאנחנו כבר חזק בבריטית ושטפו־טפו־טפו רק שלא נקבל בסיבוב את ההוליוודית, הדרום־אפריקאית ואת הכחול־לבנית. כי אחרת באמת נטה את השורש ח.ר.ד, על הטיותיו חרדה, חרדים וחרדות.

ועכשו אני מגיע ל'דבק', שהוא שיר חדש שנוציא בשבוע הבא לאוויר הרדיואים והספוטיפאים. 'דבק' מדבר על מה שהדביק אותנו יחד לטוב ולרע בזמנים המוטרפים האלה. כלומר, דבק ההישרדות והחסד. דודו טסה הפיק אותו באהבה ובמסירות במשך חצי שנה אינטנסיבית. הצלחנו להתגבר על המרחק הפיזי כשעבדנו בשלט רחוק, הוא באולפנו ואני סגור מהבית.

ומבחינתי להוציא לאור שיר שעשינו בתנאים בלתי אפשריים כמעט בימי הקורונה, משמעותו להפיח תקווה בחיים שנסגרו.

אז בטח שאני נרגש. איך לא? הרי את השיר הראשון בחיי הוצאתי בשנת 1970. כשכבר הגיעו אמנם לירח, אבל בשבילי זה היה כמו עלייה לתורה, או לידת ילד.

אופטימיות זהירה/ קשה לשלוף שורה אחת משיר. אז אני מציע לכם את מילות הפזמון החוזר של 'דבק':

“ערב יורד על העולם/ חיינו לא יהיו / מה שהיו לנו פעם /

סגרו את עיר / הסרטים האבודים /

אוהב אותך בסוף / מכל הבודדים /

על הכביש המרוסק / כותב לך שיר של תקווה /

על האבק המפורסם שמשאירה האהבה /

מישהו מגיח מהבתים ואומר: /

מחר נחזור לרקוד צמודים / יהיה בסדר".

כן, יהיה בסדר. ואתה, שיר שלי, אמנם העולם לא יעלה או ייפול בגללך, אבל כיוון שלכל אחד מאיתנו יש את הדברים שעושים לו את זה, לי יש עדיין את השירים שמדביקים אותי בכוח למה שמעניק לי אופק ואופטימיות. כי בינתיים זה מה שנשאר, רק כמה רגעים, הרבה בדמיון, מעט בחיים. שמעת בבו? אין מה להתבכיין, רק להמשיך לנסות לשרוד ולדלג מעבר להרי הווריאנטים.