בחירות 61
ציפי לבני הרצתה בסוף דצמבר בזום לפורום 555, חוג פוליטי של תומכי מרכז־שמאל. היא הציעה לשומעיה נוסחה מדורגת להצבעה בבחירות: קודם שואלים מי בעד ומי נגד נתניהו. מפלגות תומכות נתניהו יורדות. בשלב השני שואלים מי מוכנה לשבת עם נתניהו ומי מסרבת: זה מוריד מהרשימה עוד מפלגה או שתיים. בשלב השלישי שואלים מי מהמפלגות בעד ישראל יהודית ודמוקרטית. זה מוריד מהרשימה את מפלגתו של גדעון סער. חבריה קידמו את חוק הלאום; הם סירבו לכלול בו התחייבות לשוויון, כמתחייב ממגילת העצמאות.
"בין המפלגות שנשארו, תצביעו בעד המפלגה שאתם מסכימים איתה, מפלגה שמונהגת על ידי אנשים שאתם מאמינים בהם", אמרה. "אין משמעות לגודל המפלגה, אני יודעת את זה מניסיוני, רק לגודל הגוש".
אם מאמצים את שיטת לבני, למצביעי המרכז־שמאל נותר להתלבט בין שלוש מפלגות - יש עתיד, העבודה ומרצ. אולי גם כחול לבן, אם היא לא תיעלם עד הבחירות.
לבני תשקיף על הבחירות מבחוץ: המשא ומתן שניהלה עם יאיר לפיד הסתיים בלא־כלום. היא לא ביקשה שריוּן. היא קיוותה שהצטרפות שלה תוציא את מה שהיא קוראת "המחנה שלנו" מהדיכאון שהוא שרוי בו, תחזיר את ההתלהבות. לפיד הגיע למסקנה שהוא יוכל להסתדר בלעדיה. ייתכן שצדק: הוא נתפס כרגע כמנהיג המוכר, האמין, הבטוח. מאוכזבי כחול לבן, אלה שחנו לדקה אצל בנט ולשתי דקות אצל סער, ירגישו נוח יותר בחניון שלו.
העבודה ומרצ ייאבקו על חייהן עד לקלפי. נפילה של אחת מהן מתחת לאחוז החסימה, קל וחומר של שתיהן, תקרב את גוש נתניהו אל ה־61 המיוחלים. כמה מזקני המחנה ניסו בשבועות האחרונים להוביל את שתי המפלגות לרשימה משותפת, בלוק טכני שישחרר את שתיהן מאימת אחוז החסימה. המאמץ נכשל. כל צד תולה את האשמה בצד האחר. ניצן הורוביץ ממרצ טוען שביקש לנהל משא ומתן וסורב; מרב מיכאלי מהעבודה טוענת שהסרבן והחמקן היה הורוביץ.
רשימת המועמדים שנבחרה בעבודה נראית כמו העתק־הדבק של רשימת המועמדים במרצ: צריך מיקרוסקופ כדי להבחין בהבדלים. מיכאלי מקווה לבנות מחדש את העבודה כמפלגה גדולה, מפלגת מרכז, אחות למרצ, אבל מקפידה על מגורים בדירות נפרדות. בטווח הארוך היא אולי צודקת, אבל לא בטוח שתצלח את הטווח הקצר. הורוביץ הכריז שאין לו עניין בחיבורים כאשר העבודה נחשבה לסוס מת. הוא חטא בזחיחות יתר ובעיוורון פוליטי. הוא לא השכיל לראות את הנולד.
האם יש משמעות לכל השמות שמשתרכים אחרי ראש הרשימה? כן ולא. לא, כי לבוחר לא באמת אכפת מי מספר שתיים ומי מספר שלוש. הוא בוחר במפלגה ובראש שלה. כן, כי גם המכלול אומר משהו. כאשר רפאל איתן, רפול, הקים את צומת, המפלגה שלו, קראנו לו שלגייה ושבעת הגמדים. בסוף האגדה ההיא הגמדים חיסלו את שלגייה.
רשימת מפלגת העבודה, ממספר שלוש ומטה, היא דוגמה טובה. יש בה חן; חסר בה משקל. רון חולדאי ועפר שלח יכלו לעבות אותה, כל אחד ומעלותיו. אבל אף אחד מהם לא מאושר להיות מספר 2: חולדאי משום שלא חווה את זה; שלח משום שתחת לפיד חווה יותר מדי, חווה וכבה. לכל אחד מהם יש ציפיות, תנאים, אילוצים. מיכאלי נאלצת לקבל החלטות קשות במצב מורכב, בלי זמן להתלבטות: השעון מתקתק.
כאשר ישקע האבק מאחורי הרכבת הרשימות, הדרמה תחזור אל ממדיה הטבעיים. עם כל הכבוד למועמדים, לא הם הסיפור בבחירות האלה. מאבק הבחירות מתכנס כולו לתוך מספר אחד: 61. 61 לסגירת התיקים של נתניהו או 61 להמשך שלטון החוק; 61 לדמוקרטיה או 61 לביביקרטיה.
בעיניי, האירוע המשמעותי היה המעורבות האגרסיבית של נתניהו בהתחברות בין סמוטריץ' לבן גביר. ההתחברות עצמה טבעית. סמוטריץ' מגבה עברייני תג מחיר בדיעבד; בן גביר תומך בהם מראש. ההבדל המוסרי ביניהם נמדד במילימטרים. אבל יש משמעות לא מבוטלת לעובדה שראש ממשלת ישראל ניצל את כוח משרתו, נתן הבטחות שגובלות בשוחד בחירות, לחץ ושידל, עבור מה? עבור מהלך שמיועד להכניס את הניאו־כהניסטים לכנסת.
פוליטיקאי מוגדר על ידי המעשה הקיצוני ביותר שלו. כמו שטראמפ מוגדר על ידי התמיכה שהוא נתן ונותן למיליציות פשיסטיות, נתניהו מוגדר על ידי החסות שהוא נותן ליורשי כהנא. באמריקה זה נגמר בהתקפת טרור על בתי הקונגרס.
נתניהו איננו האשם היחיד. השתיקה מול המהלך שלו אשמה לא פחות. בנט, שלא מוכן לשבת עם בן גביר, מוכן לשבת בממשלה שבן גביר אחד משריה. זה כוחו המשחית של ההרגל.
היו לנתניהו עוד שתי הצלחות גדולות בדרך לסגירת הרשימות: פיצול, או לפחות החלשת, הרשימה המשותפת ומחיקת הבית היהודי. את כחול לבן פירק קודם: הוא מתחיל את מערכת הבחירות ברגל ימין.
משיח לא מטלפן
ג'ו ביידן לא הרים עד היום טלפון לנתניהו. משיח לא בא; משיח גם לא מטלפן. השיחה ההיסטורית תתקיים כנראה בשבוע הבא. היא תשתבץ בתוך סדרה של שיחות נימוסין שיקיים ביידן עם מנהיגים במזרח התיכון. נתניהו והמלך עבדאללה; נתניהו והנשיא ארדואן. המועד הוא מסר. הבית הלבן מבקש לומר לישראלים בכלל ולראש ממשלתם בפרט: אתם בעלי ברית, אתם חשובים בעינינו, אבל מה שהיה לא יהיה. אמון לא יינתן לכם יותר אוטומטית; גם לא קו ישיר אל אוזנו של הנשיא. תוכיחו שאתם ראויים לאמון, ואז נראה.
הרבה רגשות יש בממשל ביידן כלפי ישראל. מצד אחד, מחויבות רגשית עמוקה לביטחון ישראל כפי שהם רואים אותו; מצד שני, כעס על כל מה שעולל להם נתניהו בתקופת אובמה. נתניהו מזוהה במפלגה הדמוקרטית עם טראמפ: ככל שיורדים נמוך יותר ורחב יותר בסולם המפלגתי, כך הטינה גדולה יותר. היא מקיפה לא־יהודים ויהודים. לא לעולם יהיה שם טראמפ, הזהירו את נתניהו אמריקאים וישראלים. הוא סירב לשמוע.
זה לא פוסל את נתניהו מלכהן כראש ממשלה: ישראל איננה רפובליקת בננות. אבל זה הופך את החזרת האמון למשימה הרבה יותר מאתגרת. יצחק רבין צלח ללא פגע את המעבר מממשל בוש האב לממשל קלינטון. הבעיה הייתה התנחלויות. שני הנשיאים ורבין חתרו למטרות דומות. לא כך בעניין איראן.
רוב מאלי, 58, מונה בשבוע שעבר לשליח האמריקאי המיוחד לאיראן. מאלי היה הנציג של ממשל אובמה למשא ומתן שהסתיים בחתימה על הסכם הגרעין עם איראן, ב־2015. המינוי איננו מקרי: הוא מבטא את שאיפתו של ביידן להחזיר את אמריקה להסכם. אותו צוות, אותה תפיסה שאומרת, אסור לאפשר לאיראן להגיע לפצצה, ואין דרך לעשות זאת אלא באמצעים דיפלומטיים.
את מאלי אני מכיר ומעריך. נתקלתי בו לראשונה ב־1996, כשהיה החבר הצעיר ביותר בצוות השלום של קלינטון. נפגשנו כשהיה פקיד בממשל וכשמילא תפקידים בכירים במכוני מחקר. אנחנו מיודדים.
הביוגרפיה שלו יוצאת דופן. אביו, שמעון מאלה, היה יהודי מצרי, קומוניסט, עיתונאי ואחד הדמויות הבולטות בחבורה של יהודים שתמכו בפ.ל.ן, החזית לשחרור אלג'יריה. בחבורה היה גם אריק רולו, העיתונאי הבולט ביותר בצרפת.
מאלי ירש את העניין של הוריו בעולם הערבי והמוסלמי. מעטים מכירים את המזרח התיכון ואת ישראל כמוהו. מאמרים שכתב בסוגיה הפלסטינית לא חסכו ביקורת מישראל. נדמה לי שככל שאסף שנים, התמרכז. הוא אימץ גישה פרגמטית, ממוקדת פתרון. הוא איש עבודה. לפני שנים אחדות בא לארץ עם רעייתו ושלושת ילדיו. זה היה ביקור לצורך לימוד. הם סיירו בארץ ובגדה, נפגשו עם אנשים, רשמו רשימות. הערכתי את הפתיחות, את הרצון ללמוד ולהעמיק.
כמה חברי קונגרס רפובליקנים תקפו את הבחירה במאלי, בטענה שהוא אנטי־ישראלי. אני חושב שהם טועים בו. תהום מפרידה בין ביידן לנתניהו בשאלת הגרעין האיראני. בה צריך לטפל.
ביידן משוכנע שאמריקה חייבת לחזור להסכם. זאת המדיניות שהוא מכתיב לצוות המשא ומתן. ישראל מדברת בכמה קולות. הרמטכ"ל אביב כוכבי סבור שיש זמן, ואסור ללכת להסכם שלא עונה על כל דרישותיה של ישראל. בינתיים ישראל צריכה להשקיע בחידוש האופציה הצבאית. ראש המוסד יוסי כהן, כמו מורו ורבו מאיר דגן, מאמין בפעילות חשאית. כהן עתיד להתמנות לפרויקטור הישראלי בנושא האיראני. הוא פועל בתפקיד הזה כבר עכשיו.
נתניהו עשה בנושא האיראני את כל השגיאות האפשריות. המאבק הרועש שלו בהסכם, כולל הנאום האומלל שלו בבתי הקונגרס, לא סיכל את המהלך, להפך, והותיר משקעים קשים בצמרת הדמוקרטית. אני מניח שעמוק בליבו הוא יודע שעל הטעות הזאת אי־אפשר לחזור פעמיים.
גם האמריקאים עושים ויעשו שגיאות. האיראנים קשוחים מהם ומנוסים מהם במשא ומתן. עם זאת, הם יותר מפוכחים היום משהיו לפני שש שנים. יוסי כהן יצטרך להפעיל עליהם את כל קסמו: בלי רעש, בלי פרסום, בלי מלחמות פומביות.
הקצה המחודד
ביום שני בלילה הגיעו שני בלשי משטרה לרחוב בטמרה. הם ארבו לכנופיה מקומית, שחבריה ריססו ביריות את אחד הבתים שם. היו חילופי אש, ואחריהם מרדף. התושבים יכלו לשמוח: סוף־סוף המשטרה מטפלת ברצינות בפשיעה במגזר. או שלא. בחילופי האש נהרג אחד העבריינים ונהרג אחמד חיג'אזי, סטודנט לסיעוד, אזרח תמים, שיצא לשמע היריות לרחוב. ד"ר מוחמד ערמוש, רופא, חטף כדור ברגלו. הוא סיפר שלאחר שנפצע, השוטר כיוון אקדח לראשו. "ראיתי את המוות בעיניים", אמר.
ח"כ סאמי אבו־שחאדה הגיע לטמרה למחרת. את הזעם, הוא אומר, אפשר היה לחתוך בסכין. צעירים חסמו רחובות, הבעירו צמיגים. "בטמרה הזכירו לי את סיפור הכספומטים", אמר לי. "לפני כמה חודשים עבריינים בעיר התחילו לירות על כספומטים. המשטרה נכנסה לפעולה. תוך יומיים־שלושה תפסו את העבריינים על חם. אמרתי אז בנאום בכנסת שיותר בטוח להיות כספומט מלהיות אזרח ערבי במדינת ישראל".
תגובת היתר של המשטרה ותגובת החסר שלה נובעות לדעתו מאותה מדיניות. "החיים של האזרח הערבי במדינה", הוא אומר, "שווים פחות מהחיים של האזרח היהודי".
זאת אמירה קשה, אמרתי.
"אני אוכיח לך", אמר. "מאז 2001 נרצחו בישראל יותר מ־1,000 ערבים; יותר מ־60 ערבים נהרגו מידי שוטרים. זה נורא. בכל זאת, אף אחד בצמרת המשטרה לא שילם בתפקידו".
סאמי אבו־שחאדה, 45, נולד בלוד למשפחה קשת יום. עשה תואר ראשון ושני באוניברסיטת תל־אביב, היה נציג ערביי יפו במועצת העיר תל־אביב, נבחר לכנסת ב־2019, ולפני שבועיים, במהפך דמוקרטי לגמרי, נבחר לראש רשימת מפלגתו בבחירות הקרובות.
המפלגה היא בל"ד, הקצה המחודד של הרשימה המשותפת, מפלגה שהתפרסמה בעיקר בשערוריות: עזמי בשארה, האב המייסד של המפלגה, נחשד בריגול למען חיזבאללה וברח לקטאר; חנין זועבי התבלטה בהצהרות פרובוקטיביות, מושכות אש; באסל גטאס נתפס בניסיון להבריח טלפונים למחבלים בכלא. כל ערב בחירות תובע מישהו לפסול את רשימת המפלגה. מפלגות הימין, המרכז, לפעמים גם חלק מהשמאל, תומכות בפסילה. בסוף בית המשפט מאשר: הריטואל הקבוע מספק לדמוקרטיה הישראלית גם אויב קבוע, אחד שקל לשנוא אותו, וגם אליבי. יראה העולם כמה אנחנו סובלניים, כמה אנחנו טובים.
בזכות השם הרע של בל"ד ניצל שלטונו של נתניהו: כאשר גנץ התלבט אם להקים קואליציה חליפית יחד עם הערבים, שניים מחברי סיעתו, יועז הנדל וצביקה האוזר, הטילו וטו. הווטו שלהם היה הקטר שמשך את גנץ לתהום.
לפני שבועות אחדים פגשתי את אבו־שחאדה לשיחת רקע. בל"ד, אמר לי, זה לא מה שאתה חושב. הגישה הפרגמטית שלו הפתיעה אותי. האם חבריך חושבים כמוך, תהיתי. קבענו להיפגש ביפו, במשרדי עמותה שהקים עבור הצעירים הערבים בעיר. על הקירות לא היו תמונות של עבד א־נאצר, המנהיג הנערץ, גם לא של עזמי בשארה. היו תמונות של צעירים וצעירות מאושרים, מטיילים ברחבי הארץ.
ח"כ היבה יזבק, 35, הגיעה מנצרת; ג'ומעה אזברגה, 64, הגיע מהנגב, מלַּקִיָּה. אזברגה שייך לדור המייסדים של המפלגה, הדור שדבק עד היום ברעיונות המתבדלים של עזמי בשארה.
סדר עדיפויות חדש
יש שלוש דרכים לבחון מה בנפשו של פוליטיקאי, שלושתן לגיטימיות. הראשונה, לברר עד כמה הוא נאמן למצע המפלגה, לאידיאולוגיה הרשמית שלה; השנייה, לעמת אותו עם דברים מקוממים שאמר ושאמרו חבריו; השלישית, להבין מה הוא מעולל עכשיו, מה הוא מבטיח לבוחריו. כמה מטובי העיתונאים בארץ עושים עבודת קודש בזירה הראשונה והשנייה: אין ציוץ מהעבר שחומק מהם, אין סרטון מביך שלא שמו עליו יד. אני מעדיף בדרך כלל את הזירה השלישית: ההווה מרתק אותי יותר מהעבר, השינוי יותר מהסטטוס־קוו.
למה, תשאלו, כל הטרחה, למה עכשיו. במקרה של בל"ד התשובה כפולה: ראשית, סדר העדיפויות של הבוחרים במגזר הערבי עבר בשנים האחרונות תמורה דרמטית, מהתבדלות להשתלבות. נתניהו היה הראשון שזיהה. השינוי מחייב את המפלגות הערביות להחליט, האם לשחות עם הזרם או נגדו. התנועה האיסלאמית הלכה רחוק בנכונות שלה לחסות בצל השלטון, כל שלטון. בל"ד ממוקמת בקצה ההפוך: מפלגה קטנה ולעומתית, חלשה ברחוב, חזקה בין בעלי ההשכלה הגבוהה. קשה איתה; אי־אפשר בלעדיה.
שנית, אין דרך להקים ממשלה בלי נתניהו אלא בעצה אחת עם הרשימה המשותפת, ואין דרך לעבוד עם המשותפת בלי בל"ד. זאת לא פוליטיקה – זאת מתמטיקה. כל מי שאומר אחרת, משקר לבוחרים.
בל"ד קוראת מראשיתה להפוך את ישראל למדינת כל אזרחיה: לא יהודית ודמוקרטית, רק דמוקרטית; היא גם דורשת לתת למגזר הערבי זכויות של מיעוט לאומי: 20 אחוז מהקרקע, 20 אחוז מהמים, 20 אחוז מהמשאבים. יש עוד דרישות, כולן באותה רוח. כששאלתי את השלושה אם משהו השתנה באידיאולוגיה של המפלגה, נעניתי בהרצאות ארוכות, שתמציתן: אין שינוי. האורתודוקסיה הבל"דית בעינה.
"אין לנו שום כוונה להתייפייף", אמרה יזבק.
אני מבין, אמרתי. האם משהו כן השתנה?
"בטח", השיב אבו־שחאדה. "25 שנה המפלגה קיימת. המדינה השתנתה, המפלגה השתנתה, הדור שלנו שונה".
"אתה מדבר על השתלבות", אמרה יזבק. "בשבילי מילת המפתח היא התקדמות. יש 50 אלף סטודנטים ערבים במדינה ועוד כמה אלפים שלומדים בחו"ל. הם רוצים להתפתח – גם כלכלית. אלה הנושאים שמעסיקים אותנו ביומיום".
בעבר הייתם המפלגה הכי מעצבנת בכנסת, אמרתי. עכשיו אתם מעצבנים פחות. "כן," אמר אבו־שחאדה. "יש הבדלי סגנון. פוליטיקאי יכול להגיד לפעמים משהו לא חכם, או לפתוח במהלך לא חכם. אבל חשוב לציין שמיומה הראשון של בל"ד התקשורת עושה עליה עליהום. מחפשים אותנו.
"יש בעיה בהצגה של ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית: שני התארים לא הולכים יחד. הכעס על בל"ד נובע מכך שאנחנו אומרים את זה, וליהודים אין תשובה אמיתית. אף אחד לא חושב באמת שאנחנו מסכנים את ביטחון המדינה".
פוסט שהיבה יזבק פירסמה בפייסבוק, בשבחו של סמיר קונטאר, הטרוריסט הלבנוני שרצח את בני משפחת הרן, היה הטיעון העיקרי בדרישה לפסול את הרשימה המשותפת מלהתמודד בבחירות לכנסת ה־22. יזבק קראה לו שהיד ב־2015, לאחר שנהרג בחיסול ממוקד שיוחס לישראל. היא הייתה אז בת 30.
בחרת באיש הלא־נכון, אמרתי לה. קונטאר היה רוצח נתעב במיוחד.
יזבק השתהתה לפני שהשיבה. סיפור קונטאר רודף אותה מאז שנכנסה לפוליטיקה, ולא עוזב. ענן של מיאוס כיסה את פניה. כל התשובות, כל ההסברים, צפו ועלו בבת אחת, במערבולת של חרטה נזעמת. "תקופה ארוכה בחרתי לא להתראיין, רק בגלל השאלות האלה; העניין הזה מאחוריי; האירוע בנהריה היה ב־1979: עוד לא נולדתי; ההתעסקות בסיפור בתקשורת באה ממקום מאוד שובינסטי: קשה לכם עם נשים שלא מתנצלות ולא מתפשרות; אני נגד אלימות ונגד חיסולים ממוקדים. אני לא מפרידה בין דם לדם: אני נגד כל אלימות".
את כועסת, אמרתי.
"העניין הוא שאנחנו תמיד בסימן שאלה – לא חשוב מה אנחנו אומרים", אמרה.
בלוף אחד גדול
מה אתם חושבים על החיזור של נתניהו אחר קולות הערבים, שאלתי. בעיניי יש במהלך אלמנט חיובי. הוא מפחית שנאה, פותח דלתות.
"זה בלוף אחד גדול", אמר אזברגה. "הציבור הערבי לא טיפש עד כדי כך".
"ככל שנתניהו יחזר יותר, כך הוא יקבל פחות קולות", אמר אבו־שחאדה. "בעצם הפנייה שלו יש עלבון. הוא חוקק את חוק הלאום ואת חוק קמיניץ. הוא לא טיפל בארגוני הפשיעה. הוא לא ייקח אפילו מנדט".
"ברשתות צוחקים מזה", אמרה יזבק. "ביבי נוהר לערבים. הוא רואה בנו קולות, לא בני אדם. זה היחס הקולוניאלי הקלאסי".
"בסוף זה יעזור לרשימה המשותפת", אמר אבו־שחאדה. "הציבור שלנו, גם אם הוא לא אוהב אותנו כרגע, ירצה להראות לנתניהו מה הוא חושב עליו".
בדבר אחד נתניהו בוודאי הצליח, אמרתי. הוא תקע טריז בתוך הרשימה המשותפת. מה אתם חושבים על מנסור עבאס, יו"ר רע"מ?
"הוא עשה לנו נזק גדול", אמרה יזבק. "הוא הוריד אותנו בכמה מנדטים. אנחנו מתנגדים למשא ומתן על זכויות פוליטיות לציבור הערבי תמורת, למשל, תמיכה בחוק הצרפתי. זאת גם העמדה של תע"ל וחד"ש".
"אני אומר לך מה הדבר הכי מסוכן שעשה מנסור", אמר אזברגה. "הוא נתן לגיטימציה לכל המפלגות הציוניות להיכנס למגזר הערבי. אם נתניהו ראוי כשותף, למה שלא יצביעו ישר למפלגה שלו?"
איימן עודה, אמרתי, יו"ר חד"ש, תמך בהצטרפות הרשימה המשותפת לממשלת מרכז־שמאל.
"עודה ניסה למשוך אותנו לשמאל הישראלי", אמר אזברגה. "אנחנו לא שם. זה גם לא מציאותי: אין שמאל ישראלי".
יזבק הייתה פחות בוטה. "יש לנו חילוקי דעות עם איימן עודה", העירה, "אבל זה לא דומה למשבר עם עבאס".
אבו־שחאדה סיפק את הצד המעשי, המפוכח: "ההבדלים בינינו לא כל כך משמעותיים – ממילא כולנו הולכים לשבת באופוזיציה", אמר.
ובינתיים, האירוע בטמרה מלבה מחדש את האש הלאומנית והדתית: דגלי פלסטין מונפים בהפגנות יחד עם קריאות בגנות העם היהודי. יש אירועים שכולם מפסידים בהם, מבל"ד עד נתניהו.
תחנה סופית
צבא במדינה דמוקרטית לא אמור לנהל גופי תקשורת. זה רע לצבא ורע לתקשורת. עשרות שנים אני קורא לאזרח את גלי צה"ל. זה היה נכון כשהתחנה הייתה חביבת השמאל התל־אביבי והיה נכון כשהפכה לחביבת הבית בבלפור. שורה מכובדת של רמטכ"לים, ובהם שלושת האחרונים, הבטיחו לפרק את החבילה. הרמטכ"לים פוגשים קצינים ששואלים אותם, אתם סוגרים חטיבת טנקים, אבל ממשיכים לתחזק תחנת שידור. איפה ההיגיון? הם רואים חיילים במדים שמציגים שאלות פוליטיות לשרים, חוטפים, בצדק או לא בצדק, התקפות שלוחות רסן מפי שדרנים, ונחשפים לתכני שידור שצה"ל לא יכול להגן עליהם.
הבית של החיילים? גלי צה"ל לא הייתה אף פעם הבית של החיילים, גם לא האוהל שלהם. במקרה הטוב, היא נתנה תחרות לרשת ב'. תחרות בתקשורת היא דבר מבורך, אבל מה לה ולצה"ל.
הרמטכ"לים הבטיחו לעשות סדר, אבל סדר לא נעשה: תמיד צצו פוליטיקאים ואנשי תקשורת שנחלצו לסכל את המהלך. לא השידור הציבורי היה נר לרגליהם, גם לא חופש הביטוי או שגשוג הדמוקרטיה. כל אחד והצרכים שלו. אחד צריך חשיפה; שני צריך שיקראו בקול את דף המסרים שלו; שלישי צריך עבודה; רביעי צריך ג'וב נוח בצבא לילד או לילדה, שלו או של חבריו.
שר הביטחון בני גנץ מינה ועדה בראשות מנכ"ל משרדו אמיר אשל, שתפקידה לסלול דרכים לאזרוח התחנה. העיתוי, ערב בחירות, בלתי מוצלח בעליל. הצד החיובי במהלך הוא שפתח מחדש את הוויכוח. את התחנה צריך צה"ל להמשיך לקיים, כפי שהיא, כותב רביב דרוקר. יש שם רק שדרן אחד בעייתי, יעקב ברדוגו שמו, שהשתלט על הדיווחים הפוליטיים. תעיפו את ברדוגו והכל יסתדר. לא, כותב עמית סגל, התחנה לא השתנתה – הנטייה הפוליטית שלה השתנתה. מה שחורה לשמאל הוא שהיום היא משמיעה קולות אחרים, קולות ימניים.
במקרה הזה אני מעדיף את גרסת סגל. ברדוגו, עסקן פוליטי ויזם נדל"ן, הוא לא המחלה – הוא הסימפטום. ההשתלטות שלו על מרחב השידור חושפת ברבים את ערוות התחנה, את הסתירה בין מה שמצופה מצבא למה שמצופה מעיתונאי למה שמצופה מבחשן בחצר ראש הממשלה. החשיפה היא הצד החיובי בסיפור הזה. תמיד צריך לחשוב בחיוב.
אני מציע לקרוא באותה רוח חיובית סיפור קטן, נטול רעל, שהתגלגל לידיי השבוע. בבית החולים פוריה (פדה), מעל הכנרת, יש מחלקת קורונה. המחלקה עמוסה; העבודה קשה, מפרכת. השבוע זכה הצוות לבשורה גדולה: גלגלצ, תחנת המשנה של גלי צה"ל, החליטה להעניק לעובדי המחלקה, רופאים, אחיות ואחים, את הזכות לבחור שירים שהם אוהבים. התוכנית תימשך שעה שלמה. לכל שיר יוצמד שמו של חבר הצוות שבחר בו, לתפארת עובדי הרפואה במדינת ישראל.
לתחנה הייתה בקשה אחת. "נבקש רק שירים בעברית", נאמר בהודעה. "הספיישל משודר במסגרת רביעי ישראלי".
מה שלא ידעו החיילים בתחנה הצבאית, ואולי ידעו ולא הפנימו, הוא שרוב הצוות הרפואי במחלקת הקורונה בפוריה, רופאים, אחיות ואחים, הם בני ובנות המגזר הערבי. כך בפוריה וכך בבתי חולים אחרים. ד"ר מוחמד יבחר בנעמי שמר; האחות אבתיסאם בסשה ארגוב. אני בטוח שהבקשה לא העיבה על רגשי התודה שלהם. הם יודעים שהדרך מגלגלצ רצופה כוונות טובות.
לפנייה לכתב/ת 
