"הריאליטי פירק אותי. הייתי בדיכאון שאי־אפשר לתאר. פתאום לא ראיתי תקווה. היה שם חושך"
אחרי שחשף מול המצלמה את סיפור התפרקות נישואיו לנועה ירון והעזיבה הטראומטית של הדת, יובל דיין היה צריך לברוא את עצמו מחדש ולהתמודד עם מאות תלמידים שהרגישו שבגד בהם. עכשיו הוא מספר על הימים שעזב את הבית וישן באוטו, הרבנים שניסו להפיץ עליו שמועות שקריות, הבחורה שהתפשטה מולו בסיום שיעור תורה, הזוגיות הנוכחית עם אישה שצעירה ממנו ב–22 שנה, השמחה על האהבה של החבר שולי רנד וצופית גרנט ולמה הקורונה רק גילתה את האמת על הקהילה החרדית
יובל דיין הוא לא הגבר הראשון שהולך לאיבוד בגלל השתתפות בריאליטי, אבל הוא היחיד שעבר את זה פלוס שבעה ילדים, תהליך חזרה בשאלה, גירושים מתוקשרים ועדת תלמידים המומה, שאיבדה מנהיג רוחני. אם זה לא מספיק, הוא גם ישן באוטו. “התוכנית הזאת פירקה אותי”, הוא מודה. “הייתי בדיכאון שאי־אפשר לתאר. הסתגרתי. והסתגרות אצלי מולידה דברים לא בריאים. פתאום לא ראיתי תקווה. היה שם חושך. הייתי בתוך ביקורת עצמית קשה על כל השנים שהעלמתי עין ממה שהילדים שלי עברו ושהייתי עסוק מדי בעצמי במקום בהם. הייתה שם חרדה מאוד גדולה”.
אם יש אלוהים, הוא בטח צפה בדיין, ידידו הוותיק, עוקד את עצמו על מזבח הרייטינג. המצלמה תיעדה את ההתפרקות שעבר בפירוט אכזרי, כמעט פורנוגרפי. הפרידה מהדת. ממעמדו בקהילה. מנועה ירון, האישה שעשתה איתו את המסע מהתל־אביביות המעושנת עד בית־שמש החרדית. אחרי 25 שנים יחד ומפעל אמוני משותף שהחזיר בתשובה רבים וטובים, הזוג הראשון של חסידות ברסלב התגרש. דיין בחר להזדכות על הציוד בפומבי וגם פירסם פוסט שבו הכריז שמאס בפוליטיקה המגזרית ובממסד הדתי. בעיני הקהילה שהנהיג עד אז זו הייתה יריקה בפרצוף. חבריו לדרך התנכרו לו. רבנים יצאו נגדו בפומבי. רמזו שהגירושים באו בגלל רומן שלו עם תלמידה. דיין מבטל בתוקף את הטענות ההן, שביטאו את הזעם הקדוש שעורר במי שהיו עד אז שותפיו לדרך. אחרי עשרים שנה שבהן התרגל להיות במרכז, דיין מצא את עצמו לגמרי לבד.
“כלפי חוץ אני ממשיך הכל כרגיל, כי יש לי שבעה ילדים ואני לא יכול לשכב מתחת לשמיכה ולהיות המובטל בטיטו, גם אם זה מה שאני הכי רוצה. אבל התוצאה המרכזית הייתה שאני וסיוון (בת זוגו אחרי ירון) נפרדנו. אמרתי לה, 'אני לא רואה איך אני עושה עוד משפחה וילדים, אני רואה רק מוות מול העיניים. חוסר עתיד'. בכאב איום ונורא אמרתי שאני נאלץ להיפרד ממנה בתור המבוגר האחראי. הייתי בבדידות איומה. 25 שנה הייתי מוקף במשפחה ובחברים ופתאום אני לבד. היום אני מבין שהייתי פשוט בדיכאון".
אתה מתחרט שהשתתפת בתוכנית?
"לא יודע. וגם לא יודע איך עשיתי את זה (נאנח), אבל עשיתי את זה. הכל משמיים. אדם יכול לעבור תהליך בסתר ולא להעז לחשוף אותו. המצלמה הוציאה החוצה והחריפה דברים שיכולתי לשמור בבטן".
ובמקום זה בחרת להקיא הכל החוצה.
"נכון. ואחרי שאתה מקיא הכל יש ריקנות מטורפת. אתה צריך להתמלא מחדש. ולא רק זה, אתה גם מגלה שכל המדינה בוחשת בקיא שלך. ואתה אומר רגע, אבל זה לא אני. הימים הכי פחות פוטוגניים בחיים שלי היו בפריים טיים. אדם רגיל לא מרשה לעצמו לצרוח ולירוק או לרקוד כמו משוגע. אבל אחרי חודש שבו המצלמה 24 שעות איתך, כבר לא אכפת לך".
לפחות היה בזה משהו תרפויטי?
"יש שתי סצנות שזכורות לכולם: אחת שאני מקלל באוטו והשנייה שנועה אומרת לי, 'נטשת אותי עם שבעה ילדים והלכת לחפש את עצמך'. שתיהן לא משקפות אותי. כל אחד מאיתנו לפחות פעם בחודש היה יושב באוטו וצורח ורוצה לשרוף את העולם. ואחרי שתי דקות הוא נרגע. זה לא רגע מכונן בחיים. אבל כשהרגע הזה עובר בחדר עריכה ואתה מצולם הוא הופך להיות מכונן.
“והבגידה שנועה מדברת עליה היא ששני לוחמים יצאו לדרך ואחד עזב. זה התפרש כבגידה רומנטית ושנטשתי אותה עם שבעה ילדים. היחסים שלי עם הילדים מאוד פוריים. את יודעת כמה ילדי הדור שני של חוזרים בתשובה מתביישים בהורים שלהם? מאשימים אותם? גם הילדים שלי מאשימים אותי אבל אנחנו מתקשרים כל הזמן. אני נטשתי את הדרך כי הרגשתי שזו כבר לא הדרך שלי. אבל את הילדים שלי נטשתי? אוי ואבוי. אני האבא הכי טוב בעולם”.
מה היו התגובות?
"יש את המיעוט האינטליגנטי, שקיבל אותי בחום גדול. הגיעו אלפי פניות מאנשים שאמרו שעצם העובדה שאתה יכול להודות בפני עצמך שטעית כל השנים האלה מרשים. מצד שני היו עצרות נגדי ואנשים התכנסו בבתי כנסת ודיברו עליי ושבתות שלמות דנו בפרשת יובל דיין. עד היום יש חבורות שרוצות להרביץ לי ואני מקבל איומים על החיים שלי. קיבלתי גלים של שנאה שלא ייאמנו. אנשים שכתבו לי 'תמות'".
שלא לדבר על כך שכבר בפרמיירה אבא של נועה צעק עליך לפני כולם.
“אין לי בליבי כלום עליו. אני מבין למה הוא כועס עליי ואני מכבד אותו בכעסו. אני לא יכול לרצות אותו, אבל עשיתי לו שבעה נכדים. הוא לא יצא מופסד מהעסקה. אז הוא לא אוהב אותי. כשהוא צעק אני שתקתי והורדתי את הראש כי אני לא מתקיף ואני מבין את הכעס. סבבה”.
ואת הכעס של האחרים אתה מבין? דווקא אתה, המנטור, עזבת את כל מה שהטפת לו שנים.
"אני מרגיז מאוד את החוזרים בתשובה. לחרדים אין עניין איתי. אני אבק בעיניהם. הם מזלזלים בי כמו שהם מזלזלים בכל השאר. מחקרים מראים שעשרות אלפי אנשים חזרו בתשובה בשנות ה־90 בישראל. אנחנו רצינו להיות כמו החרדים והחרדים נרתעו, לא יכלו להכיל את זה ופשוט דחו אותנו. כל כך רצינו להיות יהודים והם לא רצו להתערבב איתנו. אז הקמנו קהילות בשולי הקהילות. נהייתה תת־תרבות. התת־תרבות הזו היא לא יהדות קלאסית חרדית, ונהיו שם כל מיני דברים נורא משונים. דברים יפים וגם ברלנד ואמבש”.
אמבש וברלנד משתייכים לקהילה הברסלבית, הקהילה שלך, ושניהם עשו דברים איומים.
“אני מכיר את אמבש שנים לפני שהוא התפרסם. אף פעם לא הייתה בינינו חברות. כשהתחילה הפרשה עם הנשים הגיעה תלמידה שלי ואמרה ‘אל תשאל, ניסו לגייס אותי לנשות אמבש’. אבל אף אחד לא ידע שהייתה שם התעללות. זו הייתה סטייה חמורה מהדרך. לפעמים נוצרים בשוליים דברים משונים ואחת ההשקפות החדשות שם היא הסבל כערך. כשאתה לוקח אלמנטים של סבל בלי השגחה של רב קורים דברים איומים. אדם יכול להכריז על עצמו כמשיח וכמעניש. בעיניי הכי נורא לערבב את אלוהים עם אכזריות. אין לזה שום קשר לברסלב”.
התלמידים שלך עדיין כועסים?
"הכל בסדר. להגיד לך שאני כועס על זה שהם כועסים עליי? יש בברסלב כלל שצריך לדון כל אדם לכף זכות גם אם הוא רשע גמור. אחרי שהיינו שנים יחד באותו מקום ושמרנו אחד על כבודו של האחר, פתאום ראיתי מה זה להיות בצד השני. ומכל האנשים האלה אף אחד לא רצה ולא רוצה גם היום לדעת מה קרה לי".
מה קרה לך?
"ב'פרקי אבות' כתוב, 'כל מי שהציל נפש אחת בישראל כאילו הציל עולם ומלואו וכל המאבד נפש בישראל כאילו איבד עולם ומלואו'. אני תמיד פירשתי את זה כאלטרואיזם. אבל אז הבנתי שהנפש הזאת בישראל היא אני. פתאום ראיתי שהצלתי את כל העולם 25 שנה ואת עצמי הזנחתי. אז יצאתי להציל את עצמי. בזמנו רק רציתי שייתנו לי רגע להבין מה קורה איתי. אני עוד אשוב. התגובה הייתה שאי־אפשר. אתה לא יכול לזוז מכאן. אנחנו מצפים ממך לשבת תמיד באותו מקום עם אותם בגדים ולהגיד את אותם דברים ולהיות תמיד נינוח ונחמד ומפורסם ולהזדקן לאט עם זקן לבן ולהיראות כמו סנטה קלאוס ולמות. זה לא בשבילי".
× × ×
במקום למות, הוא התחיל לחיות באוטו. עזב את הבית המשפחתי בבית־שמש אחרי ש"עם נועה זה התפוצץ טוטאל לוס. הייתי מעביר שיעור ואחרי זה כולם הולכים הביתה ואני הולך לישון עם היתושים בלי שירותים ומקלחת. אבל לא יכולתי לחזור הביתה. שנינו הבנו שאי־אפשר לתקן. לאט־לאט התחילו השמועות שאני לא בבית ובאו רבנים לחפש את הסיבה. ואני הייתי לבד וישבתי באוטו. בכל רגע נתון היו הרבה נשים שהיו שמחות אם הייתי בא אליהן. איזה לילה אמרתי, 'ריבונו של עולם, תזמן לי. אני לא יודע איך לעשות את זה. מכירים אותי. אני לא אכנס לטינדר'".
מה רצית?
"שום דבר. היה לי קשה הלבד. זה לא היה קשור לתאווה בכלל. מי חושב בכלל על סקס במצב כזה של בדידות? אנשים מטומטמים. מי שמדבר על תאווה מדבר מהרהורי ליבו. יום אחד מישהי באינסטגרם כתבה לי 'היי'. יפהפייה שאין דברים כאלה. תוך עשר דקות היא אמרה בוא אליי. ישבתי בגשם ואמרתי לעצמי, אתה חופשי אבל מה שאתה מחליט עכשיו מגדיר מי אתה. ונסעתי אליה. כשהיא פתחה את הדלת ביקשתי שתעשה לי קפה. דיברתי איתה שעה, עישנתי סיגריה והלכתי הביתה".
די.
"אמרתי לעצמי 'אתה לא שם מותק. זה לא מעניין'".
איפה לא? בסקס חד־פעמי?
"זה נראה לי ילדותי. אינפנטילי קצת. אני כבר לא מצליח להתרגש מחיכוך אקראי. משהו חד־פעמי לא עושה לי את זה. את יודעת איזה דברים עברתי עם נשים כשהייתי חרדי? אחרי כל שיעור תמיד היו נשארים כמה אנשים לדבר איתי, לנשנש אותי קצת. ואני זוכר שאני יושב ומדבר בטלפון עם שחר אריאל, הבן של מאיר, ופתאום אני מרגיש שמישהו לידי. הסתובבתי ואני רואה מולי בחורה עירומה לגמרי. פשוט הוציאה את כולם מהחדר ונעלה את הדלת. אמרתי לשחר 'אחי, אני חוזר אליך'. ניסיתי להסתכל לה בעיניים — זה היה קשה — אמרתי לה 'מה?'
"תוך שנייה היא התעשתה, התלבשה מהר, רצה לדלת ורק אז הבנתי שהדלת נעולה. ואוי ואבוי. אם מישהו שכח את הפלאפון שלו ויחזור ויגלה שהדלת נעולה הלך עליי. זהו זה. נגמר. לא משנה אם היא עירומה או לבושה. הושבתי אותה והתחלנו לדבר. פסיכולוג לא היה עושה שיחה כזאת בעשר שנים. והיו עשרות מקרים כאלה שהן היו קופצות עליי".
ממש מי־טו של גבר חרדי.
"אוי ואבוי. הייתי מקבל למדיה החברתית שלי תמונות כל לילה. כל לילה! פעם ישבתי ודיברתי עם איזו ילדה, משוררת יפה, ואני מגיע הביתה והילדה הזאת שלחה לי תמונות שלה שאת לא מאמינה. לכל בחורה היום יש תיקייה עם תמונות וסרטים שבהם היא מתפשטת. הכל כל כך זמין. אבל אני אדם מבוגר. אני יודע שזה נגמר בבדידות אינסופית. אני לא הסיפור של נזיר שיוצא החוצה ומתפרע. אתה לא יוצא ומחליף את כל האישיות. זה לא עובד ככה".
זה מה שהיה לך הכי קשה, הבדידות?
"ברגע אתה מגלה מי היה איתי בגלל הכוח וההשפעה והמעמד שלי, ומי היה איתי כי הלבבות התחברו. לינור (אברג'יל) ואורון (בעלה) למשל הם אנשים גדולים. ואנשים גדולים הם כאלה שגם כשחבר שלהם עושה משהו שלא על דעתם, הם יודעים להכיל את זה כי על כל פשעים תכסה אהבה.
"יצאתי לעולם כשאני רוצה חבר. עצה. דרך. רק רוצה מישהו שאני יכול לשבת מולו ולהישבר והוא יכול לשאת את זה. התרגלתי להיות מנהיג. אנשים לא היו חברים שלי. מי שרצה להתקרב אליי הסתכל עליי מלמטה. וכשיצאתי החוצה אמרתי, אני לא רוצה להיכנס לחדר שאני תוך דקה מסמר המסיבה. תתייחסו אליי כמו לאיש רגיל. וזה לקח מלא זמן".
מתגעגע לפעמים להערצה, לתשומת הלב, לגרופיות?
"אפילו לא לרגע אחד".
נועה ירון, אשתך לשעבר, אמרה עליך, "יובל הוא אדם קיצוני. יכול להיות שהוא עוד יחזור. יתחרט".
"זה ווישפול ת'ינקינג שלה. אני לא מתחרט. ואף פעם בחיים לא חזרתי אחורה".
איך היחסים שלכם כיום?
“זה עוד קורה. יש עליות וירידות. צריך לתחזק את העסק הזה והוא לא פשוט. יש לנו שבעה ילדים ואנחנו בקשר. בבסיס של הכל יש תקשורת. גם כשקשה ומסובך ומעליב. כשהדברים על השולחן אפשר לפתור אותם”.
כשאתה מסתכל על חברך הטוב שולי רנד ועל הפרידה הקשה שלו מאשתו מיכל, אתה מרגיש בר מזל עם איך שזה הסתיים עם נועה?
"צריך לדעת ממי להתגרש. כשמישהו רוצה להתחתן ואומר לי 'היא נורא מתוקה', אני שואל ו'כשהיא לא מתוקה איך היא?' צופית (גרנט, בת הזוג הנוכחית של רנד - גב”ח) מדהימה. יש לי קראש עליה. היא חברה ממש טובה. גם שלי. באתי להתייעץ איתם על הרצאה שהעברתי אחרי שלא דיברתי עם שולי הרבה זמן. ישבנו אצלה לילה שלם. כבר אז ראיתי שהם מאושרים באמת־באמת־באמת. צופית היא אדם מטפל. וזה מאלוהים, האהבה הזאת שלהם. זה שיש מישהי בעולם שיכולה להכיל את הכאב ואת מה ששולי עבר. שולי הוא עצום. אישה שיכולה להכיל את הדבר הזה וגם ליהנות מהפירות זו רק צופית".
מה מצבו עכשיו? הוא מסורב גט?
"כן. בשביל להתגרש צריך הוכחה שנעשה משהו שהפר את החוזה כגון בגידה, אבל מצולמת. הוא לא טוען שהייתה בגידה וגם היא לא טוענת את זה. זה מצב שאי־אפשר לצאת ממנו. הוא עגון. וזה שבן או בת הזוג בעייתיים זה לא עילה. חתמתם להיות יחד באושר ובעוני. עם זאת יש היתר שקוראים לו 'מאה רבנים' — אם הוא ימצא מאה רבנים שאומרים שהוא יכול להתגרש יהיה בסדר. גם ככה הוא בסדר. פתאום מחייך, חי, יוצר. שמח. ממש. גם כשאני לא רואה אותו אני שמח בשבילו. זה נס מה שקרה לו. ושולי זה האדם שהכי מגיע לו להיות מאושר. וגם למיכל מגיע, אגב. מי אנחנו שנשפוט".
× × ×
גם עכשיו, כשנדמה שכל העולם התאבן בתקופת הקורונה, דיין חותר קדימה. המגפה הקפיאה את סיבוב ההרצאות שלו, שבהן הוא פורס את סיפור חייו, אבל אחרי ההלם הראשוני הוא נזכר מה בא לו בטבעיות, וזה ללמד. הוא פתח סדנאות כתיבה בזום ובמקביל נכנס כשותף לחברה אמריקאית שעוסקת במסחר אלקטרוני ובשיווק דיגיטלי. בקרוב ישיק פודקאסט תחת השם ההגיוני “אלוהים: הפודקאסט”, שינסה לקרב את האלוהות ליום־יום דרך עיסוק בנושאים מטכנולוגיה עד זוגיות.
יותר מהכל דיין הוא מספר סיפורים מחונן. כל מה שהפך אותו למורה רוחני של אלפים עדיין שם: הרטוריקה המורכבת. האינטליגנציה הפרועה. יכולת השכנוע. הכל קיים, רק מכוונן אחרת. בעבר נתן ייעוץ אסטרטגי לגופים גדולים כמו אורקל וטמפו ולאנשי עסקים פרטיים. "אני עדיין מקבל הצעות אבל כרגע לא מסוגל לעשות את זה. אתה צריך להיות מלא כדי שתוכל לתת, להיות מסוגל מינימום להקשיב. כרגע אני לא שם".
בשבוע שעבר ערך שיעור במגדל התל־אביבי שבו גר אהוד ברק, שעסק, רחמנא ליצלן, בכסף. מי שבילה שנים בתרבות שבזה לחומר מאס ברומנטיקה של העוני. “אלה אנשים שקמים בבוקר ועושים עסקים בכל העולם. כסף הוא דבר טוב. הבעיה היא ייסורי המצפון שאדם מרגיש, מה פתאום לי יש ולהם אין. אני חייתי בעולם שכסף זה קללה. אבל בגיל 52 אני רוצה להספיק לחיות ולהשאיר לילדים שלי משהו”.
עד לאחרונה, הוא אומר, הנגיף לא ממש הלחיץ אותו. המוטציה הבריטית היא כבר משהו אחר לגמרי. כמו רבים אחרים גם הוא ממעט לצאת מהבית. "המזל הוא שלהורים גרושים יש אישור תנועה, אז נועה הקפיצה את הילדים הנה בזמן הסגרים". אף אחד מילדיו לא לומד בתלמוד תורה. רובם במסגרות חינוכיות ממלכתיות, ושניים משרתים כלוחמים בצה”ל, “בלי לוותר על הפאות”. וכמו כולם גם הוא ראה בטלוויזיה את התמונות מבני־ברק של האוטובוס הבוער, את ההלוויות ההמוניות, את ההתעלמות מההנחיות. דיין נמצא עכשיו בכור המצרף. רגל אחת פה ורגל שנייה עדיין שם. דובר את שתי השפות ועדיין אאוטסיידר שמשקיף מהצד. אבל דווקא במלחמה הזאת הוא בחר צד.
"ממש לא הופתעתי מההתנהגות של המגזר החרדי", הוא יורה. "מתי בפעם האחרונה המגזר החרדי כמגזר – לא כאנשים פרטיים - הפגין כלפינו ערבות הדדית? כולם נורא הופתעו ממה שקרה עכשיו איתם בקורונה. לא רבותיי. מה שקרה זה שעכשיו יש לנו את היכולת לראות מי איתנו ומי לא. זה הכל. החרדים תמיד מחוץ לכלל. בפעם הראשונה אנחנו רואים בעיניים שזה פוגע בנו. יש פה מישהו שלא מכיר בקיום שלי. אני לא רלוונטי בעיניו. ועכשיו הוא לא רק מזלזל בי. הוא מזלזל בחוק".
מה שורש הבעיה?
"יש לנו בעיה עם ההגדרה של אלוהים. כשאני ואת אומרים אלוהים אנחנו יכולים גם לקרוא לו מצפון, או קארמה, או גורל. זה לא אלוהים הרס"ר שהחרדים מאמינים בו".
אתה מאמין?
"אני מגדיר את עצמי כלא דתי. אבל אני מאמין באלוהים וצם ביום כיפור. עבורי אלוהים הוא מושג מאוד עמוק. אני בקשר איתו, אני פשוט לא מאמין שהוא צריך להיות רס"ר, לא מאמין בסיפור המצוץ הזה שאיש דמיוני יושב בשמיים ומסתכל עליי. והבעיה היא שבא חרדי עם תפיסת האלוהים שלו כרס"ר ואומר, 'אתם מדברים איתי על הקורונה? אם אני לא יכול להיות בחתונה של האדמו"ר העולם הזה ייחרב כי הקב"ה לא רוצה שנחיה בלי החתונה של האדמו"ר'. ביום פקודה החרדים לא יישמעו לחוק. הם לא רואים את עצמם כחלק".
זו אמירה חריפה.
"לא מזמן פגשתי את קורין גדעון. בחורה מאוד נחמדה. היא עשתה סרט עם בעלה והמפיקה ביקשה שאדבר איתה כי בעלה רוצה חינוך חרדי והיא לא. היה נחמד. באיזשהו שלב היא אמרה לי, 'הבת שלי לא תוכל להיות קורין גדעון אם היא תהיה חרדית'".
וזו בעיה?
"ואז שאלתי אותה: 'את מתכוננת לגדל את הילדים שלך בעולם רב־תרבותי?' אמרה לי, בוודאי. אמרתי לה, 'אבל הם לא רב־תרבותיים בהגדרה. והאלוהים שלהם לא אוהב את כולם, רק את מי ששומר על מצוותיו'. את זה לא אני המצאתי. כל מי שלמד על אלוהים בכיתה א' יודע שהוא לא אוהב עמלק ולא אוהב הומואים ועוד־ועוד. ואז חצי מדינה עלתה עליי כי אמרתי שאלוהים לא אוהב את כולם".
מה הרגשת כשראית את ההשתוללות בבני־ברק, כששרפו אוטובוס?
"הרגשתי עצב נורא. אמרתי אני לא רוצה להיות פה. הפעם הקודמת שהרגשתי ככה הייתה ברצח רבין. כשרבין נרצח בכיכר הסתכלתי מסביב ואמרתי אני הולך מפה, אבל לאן? והמקום הכי רחוק בעיניי אז היה רוחני. הרגשתי שאני רוצה להגר מהמקום הזה כי אני לא יכול לסבול את זה יותר. ועכשיו הפספורט הפורטוגלי שלי בדרך".
כלומר פעם שנייה שאתה בורח?
“אני מנסה לשנות. אני לא מתייאש מהר. יש לי כוח סבל של חמור. אבל כשאני מבין שזה נגמר אני הולך אחרי דקה וחצי”.
אתה לא רואה שום דבר חיובי?
“דווקא בשבאבניקים אני רואה קרן אור”.
תסביר.
“מי הקים את מדינת ישראל? שבאבניקים. זאת תנועת מרד. מגיע דור צעיר שדוחה את האלילים של הדור הזקן. שבאבניקים הם הבחורים והבחורות הכי טובים שפגשתי. סוף־סוף מישהו כאן מרים את הראש ואומר, ‘סליחה אבל אני לא סופר את הרב הזקן שלכם’. הם צודקים שהמלך הוא עירום. אז יש נקודת אור. אופוזיציה. רק שהלוואי שלא יהיו אלימים ושיתקשרו את עצמם כמו שצריך”.
יש הסבר שאנחנו לא מבינים למה המנהיגים שלהם מתכוונים כשהם אומרים "ונשמרתם מאוד לנפשותיכם", כי הם מדברים על שמירת הנפש במובן הרוחני. לא במובן הפיזי של להישמר מהמגפה.
"נכון. הבעיה היא שאנחנו לא מתרגמים אותם נכון. והמתורגמנים דרעי, גפני וליצמן עושים עבודה רעה מאוד. הם מאמינים שהם ישרתו את הקהילה שלהם אם ימשיכו לשמור אותה מאחורי חומה. 200 שנה הם עוסקים בבניית חומה. וזה גם בתוך המשפחה. זה הילד שאם לא ילך בדרכנו הוא גוי ומנשלים אותו. כשאנחנו מסתכלים מבחוץ על הדבר הזה אנחנו יכולים לחוש סלחנות ופולקלור כי זה מזכיר את סבא שלנו, אבל כשמגיע המאני טיים ואנחנו צריכים לשאול מי איתנו ומי נגדנו, פתאום את מגלה את האמת שהייתה פה כל הזמן!"
נועה דיברה בטלוויזיה על הבוז החרדי להנחיות שמוציא אותה מהדעת ומצד שני על האיבה החילונית לחרדים שגם מכוערת בעיניה. הסכמת איתה?
“אנחנו לא מסכימים על זה. יש פה אבחנה לא נכונה על מה הוויכוח. הוויכוח הוא על שאלת הסולידריות והחוק. הם הרי אומרים, ‘מערכת החוקים שלנו היא מעולם אחר ולכן אנחנו לא סופרים אתכם’. נועה פיספסה שם בגדול. זה לא חילונים כועסים על החרדים. זה אלה שנשמעים לחוק לעומת אלה שלא נשמעים לחוק. גם חרדים שישבו בבית כעסו על החרדים שהפרו את ההנחיות”.
חשבת שהמערכון שעשו על הרב קנייבסקי ב'ארץ נהדרת' מעליב?
"רק מי שחלש באמונה שלו נטרף כשעושים מערכון על הרב קנייבסקי. מי שלא בטוח בעצמו ישר נעלב. הבעיה היא שמי שמנהיג את הקהילה זה שלושה אנשים מעל גיל מאה שכל רלוונטיות ביניהם לבין החיים עצמם היא מקרית לגמרי. הבדיחה בבני־ברק על הרב קנייבסקי היא שפעם יענקי בא לרב ואמר לו סבא, 'מותר אייפון?' הרב אמר 'אוי ואבוי, לא'. יענקי שאל 'אבל למה?' אז הרב קנייבסקי אמר 'כי הם יידרדרו לרדיו'. יחד עם זאת, הדור החדש הוא מודרני. הבגדים מסורתיים אבל בתוך הפלאפון יש להם הכל. התלמידים שלי לשעבר, השבאבניקים, אמרו לי שיש הכל בבני־ברק".
מה זה אומר?
"סמים. נשק. זנות. אני יכול לפתוח לך עולמות שחבל על הזמן. כשילד נפלט ממערכת חרדית יש לו דיסוננס רציני. מצד אחד הוא מאוד חכם. אבל כשהוא פוגש את העולם הוא מבין שהוא לא יכול לעשות כלום. אפילו לא להיות מלצר. הוא לא יודע חשבון. אבל המוח שלו בנוי ללימוד והוא יודע איך לעשות קיצור דרך, ואיפה הכי קצר? פשע. תוך רגע הם דילרים. הסוחרים הכי גדולים בטלגראסים ובטלקוקים הם כולם ‘שבת שלום ואל תפנה אליי בשבת’. מדינת ישראל לא יכולה להתעלם מזה. אני אומר בואו נקים מרכז שיטפל בהכשרה ובהבניה שלהם לעולם האמיתי. אז האשימו אותי שאני כויפר".
מה קורה לאלה שחוזרים בשאלה?
"כמות המתאבדים לא תיאמן. שתי בנות קפצו לאחרונה מגג בירושלים. שני בחורים תלו את עצמם בתל־אביב. זה קורה בלי הפסקה, זה לא ציבור מטופל, ולא מדברים על זה. את יודעת שיש קבוצה של זונות ממין זכר שהם בחורי ישיבה? והנשים שלהם לא יודעות כלום. כשנפלטת ממסגרת ולא הוכשרת תרבותית, אלה האופציות שלך".
כמה חמורה הבעיה של פגיעות מיניות בתוך המשפחה?
"אנשים אומרים שאנחנו מגזימים וזה לא נכון. כמות הפעמים ששמעתי על גילויי עריות היא מטורפת. מישהו שהגיע אליי אמר, 'עד גיל 21 חשבתי שאני הומו כי בחיים שלי לא ישבתי עם אישה ודיברתי איתה'. מה כן היה? בנים. כי זה מה שמסביבך. מצד שני, רבים חיים בהדחקה. חושבים שהם משוגעים כי יש להם משיכה למין שלהם ואז יום אחד הם פותחים מחשב ומבינים שהם לא משוגעים".
כמה זה נפוץ?
"הגיעו אליי המון שרצו טיפולי המרה ואף פעם לא הסכמתי. בא גבר, אב לחמישה ילדים, שאמר לי, 'אני הומו, תעזור לי להפסיק עם זה'. אמרתי לו, 'זאת לא אמונתי אבל אני לא שופט ואני מוכן ללכת איתך. אין דבר כזה להמיר. מה שאפשר לעשות זה להכניס את הדבר הזה לחור בקיר, אבל בכל פעם שאתה תיחלש הוא ייצא. אז אם אתה רוצה שאעזור לך להפוך אותו לעקרב - לדבר רע - יש לי את הכלים. אבל אני לא חושב שזה יעזור'. הוא רצה. נהיה עקרב. נכנס יוצא נכנס יוצא".
× × ×
25 שנה בצד השני לא הכינו את דיין למה שציפה לו. ישראל החילונית של 2021, הוא אומר בעצב, לא דומה למה שהשאיר מאחוריו כשחזר בתשובה. "כשעזבתי את המדינה הזו לפני 25 שנה היא הייתה ליברלית. להיות בלה פמיליה זה לא היה תו תקן או דבר סביר. אף אחד לא העז לדבר כמו בן גביר. חזרתי למדינה לא ליברלית. יש רק כיסים קטנים של התנגדות. כשהייתי דתי והיינו נוסעים לתל־אביב הייתי אומר לילדים, 'אלה שמורות נכחדות של החילונים, אין יותר, זה נגמר'. כשחזרתי בשאלה הבנתי שזה נכון. אין יותר מחשבה ליברלית. היא הופכת ללאומנית".
ולכן הדרכון הפורטוגלי?
"כן. שתהיה לי האופציה. זה המקום שאני הכי אוהב בעולם אבל יש פה תהליך בלתי נמנע. אני חושב שהגיע השלב שנמאס מהגבריות המוחצנת הפטריארכלית ומהשיח שלה. כולנו בסתר ליבנו רוצים מנהיגה. אני מכיר את מרב מיכאלי מלפני שנים, היא מיוחדת מאוד. מעולם לא הצבעתי בבחירות, אבל הפעם אם יש למרב סיכוי, אני הולך להצביע ולוקח איתי את כל החברים שלי. רק בגלל שהיא אישה".
מצחיק.
"אנחנו רוצים מישהו שיחמול עלינו! נמאס לנו כבר. בלי לזלזל באף אחד, גברים יודעים לבנות בניינים אבל לא יודעים לעשות בית. בשביל בית צריך אישה, סליחה על המיזוגיניות. כמה אפשר לעמוד ולשמור בשער ולבצר? אנחנו רוצים שתבוא הדמות הנשית ותעשה בית נעים".
הבית שלו בהרצליה, שהוא חולק עם בת זוגו סיוון והכלבה אנה, נעים מאוד. האוויר סמיך ומלא עשן סיגריות. כאילו הניינטיז לא נגמרו מעולם, דיין מעשן כמעט ברצף. גם הזקן הארוך עדיין שם, רק שבגלגול הנוכחי הוא מגיע בגרסה ההיפסטרית, עם פקעת של שיער ארוך. מארח למופת, כולל תקרובת של פירות יבשים, קפה שחור ובקשה חוזרת להרגיש בנוח ("בטח שתורידי את הנעליים, אנחנו חברות"). סיוון לומדת בחדר הסמוך. "היא עושה תואר שני בדתות עתיקות", הוא מודיע בגאווה, "ואני גבר של אישה אחת. אין לי עניינים. אני יכול להפיק מאישה אחת מה שגבר אחר מפיק מעשר נשים".
הקורונה החזירה אותם אחד לשנייה, אחרי שנפרדו לשנה בעקבות המשבר שעבר. כשהכירו הוא היה עדיין בצד השני. "סיוון הגיעה אליי כחילונית לפני שנים. באה להרצאה. אמרה אני רוצה להתפלל ולא יודעת איך. לאט־לאט היא שמה חצאית. אבל לא חזרה בתשובה".
טענו שזה התחיל ביניכם כשעוד היית נשוי.
"מה פתאום! לא היה לי איתה כלום. חס ושלום. זה מה שהרבנים רמזו כי זה לחם בשבילם. חיפשו משהו. ביני לבין סיוון לא היה שום דבר אז. היא אפילו התארסה והייתה שמחה גדולה, ואז הארוס שלה הבריז לה מהחתונה".
יצא לך טוב.
"אני הייתי אז במלחמות עולם. זה היה בתקופה שגרתי באוטו. שמעתי שהיא בתל־אביב. נפגשנו, דיברנו ופתאום הרגשתי משהו שלא הרגשתי הרבה זמן. הייתה לי תקווה. שיש משהו שיציל אותי. אבל זה היה כל כך מסובך. כל כך בלתי אפשרי. 22 שנים הפרש בגיל. ילדה טובה מהרצליה. ואני שלוך עם שבעה ילדים. ואנחנו מתכתבים בלילה וזה לא רומנטי אפילו כי אני לא מעז להציע. אני בשבר של החיים, מה יש לי להציע לה? לישון במכונית? ואז היא אמרה לי, 'ממילא אתה מתגרש עוד חודשיים. בוא נחכה עד אז'. ואז זה קרה. פשוט מאוד. עברנו לגור יחד ויש לי אור בחיים. זה מסובך בטירוף אבל כשיש אהבה מסתדרים. על כל הפשעים תכסה אהבה".
היא רוצה ילדים?
"ברור".
מופעל עליך לחץ?
"מה פתאום. בכלל לא. אני רוצה ילדים בכל מאודי. כל זמן שיש לי כוח. ילדים זה כיף ואני מיומן חבל על הזמן".
איך חזרתם אחרי הפרידה?
"כשאתה יחד ואתה רוצה להיות לבד כל הבודדים אומרים לך, 'בוא, איזה כיף בתל־אביב, חוגגים כל היום'. ואז אתה נפרד ומגיע לתל־אביב, חוגגים יומיים ואז מה. אתה עובד בבוקר ולצאת עם חברים בערב זה לפחות 300 שקל. וואט דה פאק החיים המטומטמים האלה? הייתי שם. אז ניסיתי לחזור אליה. היא לא רצתה אותי. התחלתי לחזר אחריה. היא העבירה אותי סרפדים!"
פעם ראשונה שלך, הא?
"לגמרי. כל פעם שהתקרבתי יותר מדי היא נרתעה. הייתי צריך להרגיל את עצמי ללכת לאט. לילות שאני חושב שהיא עם מישהו ואתה משתגע. מאז הקורונה אנחנו יחד שוב. היא באה בסגר הראשון וזהו".
ונועה עוד כועסת?
"היא מההתחלה לא כעסה".
עושים ארוחות יחד?
"עוד לא. אבל בסוף כולם יישבו סביב אותו שולחן".
לפנייה לכתב/ת 
