איך זה באמת מרגיש לחיות באזור שהמדינה הפקירה?

"התחלתי לישון עם אלה ליד המיטה"

אחרי שהתעורר עם פורץ בחדר השינה ונוכח שהמשטרה לא עושה הרבה, חיים לנגר החליט לתפוס את העבריין בעצמו

חיים לנגר, 46, מתווך, נשוי ואב לשלושה. מתגורר בעומר

"המקרה שלנו אירע לפני כשלוש שנים, ועד היום מהווה עבורנו טראומה. זה קרה מאוחר בלילה. אני, אשתי והילדים ישנים. פתאום, אני מרגיש מישהו רוכן מעליי. אני פוקח עיניים, ופשוט רואה אותו מולי: בחור צעיר, לבוש כולו שחור, עם מסכה על הפנים, נמצא אצלי בחדר השינה. מיד זינקתי מהמיטה והתחלתי להתעמת איתו. צעקתי לאשתי, 'תתקשרי למשטרה! תתקשרי למשטרה!' בינתיים גם הילדים התעוררו, והתחילו לבכות מפחד.

"הוא התחיל לברוח, ואני רצתי אחריו. הצלחתי לתת לו בעיטה בזמן שהוא ירד למטה במדרגות של הבית, הוא נפל והתגלגל, אך מיד התעשת והמשיך לרוץ. גם אני נפלתי מהבעיטה, קמתי, והמשכתי לרוץ אחריו. מחוץ לבית יש חומה בגובה של שניים וחצי מטרים. הוא טיפס עליה כמו חתול. הצלחתי לתת לו אגרוף בגב בזמן שהוא טיפס על החומה, אבל הוא הצליח לברוח. תפסתי אלה, רצתי החוצה ופגשתי את הקב"ט של היישוב. אמרתי לו: 'קדימה, בוא נמצא אותו'. הוא אמר לי: 'לא, אסור לי. אסור לנו'. בהמשך הגיעו בלשי המשטרה, עשו בדיקות בבית ולא מצאו כלום. מפקד התחנה עוד אמר לי בפשטות: יש לך מזל שהוא ברח, כי אם היית תופס אותו וגורם לו לנזק - היית יושב בכלא. בעיניי זאת הפקרות מוחלטת, פשיטת רגל של המשטרה.

"חזרנו המומים. התברר שהפורץ גנב לנו את המפתחות של הרכבים, תכשיטים של אשתי, את השעון שלי ודברים יקרי ערך נוספים. אבל כל הדברים האלה הם כאין וכאפס אל מול הפגיעה הנפשית שהאירוע הזה גרם לילדים שלי. הילדים שלי בטראומה. כל רעש קטן שהם שומעים בבית, מיד מחזיר אותם לאירוע הפריצה, לחוסר הביטחון ולפחד שהם חוו שם.

"לאחר המקרה הבנתי שאם אני והמשפחה שלי רוצים להרגיש מוגנים באזור שלנו, אנחנו חייבים לדאוג לעצמנו. אז לקחתי כלב שיהיה בבית, אני ישן עם אלה צמוד למיטה ויש לי גם אלה ברכב. אני אומר לכם, שאם חס וחלילה היה קורה לילדה שלי מה שקרה לילדה שנאנסה - אני לא מקנא במי שהיה נופל לי לידיים.

"והחלטתי עוד משהו: לא לוותר, ולהגיע לאותו אדם שפרץ אליי הביתה. פניתי לכמה חברים שלי שעבדו איתי פעם בשיפוצים, וסיפרתי להם את המקרה. הם הצליחו להבין במי מדובר, וסידרו לי פגישה עם האבא של הפורץ. האבא אמר לי: 'אם אתה מצליח לתפוס אותו, פשוט שבור לו את הרגליים'. אותם חבר'ה שאני בקשר איתם הצליחו לתפוס אותו, וטיפלו בו בדרך שלהם. וזאת בדיוק הנקודה: המשטרה בכלל לא בסיפור פה. אנחנו נאלצים לטפל במקרים לבד. תושבי עומר נאלצים להתמודד עם פריצות, גניבות, ירי וקליעים שמגיעים מהיישובים הסמוכים. חברים שלי ביישוב אוספים בכל יום חמישה־שישה קליעים מהגגות, מהדודים, ולפעמים גם מהקירות. והמשטרה? לא עושה כלום. אנו מופקרים לגורלנו. כך נראה מקום שאין בו דין ואין דיין".

"מי שלא שילם, שברו לו, הרסו לו, זרקו פגרי חתולים"

עודד הרוש בסך הכל רצה לבנות את בית חלומותיו בדימונה. ואז הגיע הבחור מהפרוטקשן

עודד הרוש, 33, חבר מועצה ואיש תקשורת, נשוי. מתגורר בדימונה

"אני יליד דימונה, ואוהב את המקום הזה. לפני כשנה, אשתי ואני קנינו שטח בעיר, חצי דונם, כדי לבנות פה את ביתנו. כבר בשלב מוקדם אחרי שסגרנו חוזה, שאל אותי הקבלן בפשטות: מי משנינו הולך לשלם את הפרוטקשן? ואז הבנתי שאלה לא שמועות, שפרוטקשן זה לא רק לעסקים, זה הגיע אליי, לבית שלי. לא הייתה ברירה. סיכמתי שאני אשלם לקבלן, והוא יעביר את הכסף.

"עכשיו, זה לא שהם באים ואומרים לך, 'בוא תשלם פרוטקשן'. פתאום מישהו ניגש אליך ושואל, 'אחי, אתה רוצה שאני אשמור לך על הבית?' יש תמימים שעונים 'אין צורך', ואז מקבלים 'הבהרה'. שכן בשכונה סירב, ולמחרת מצא פגרים של חתולים מתים זרוקים לו בשטח. שכן אחר שלא הסכים לשלם, עקרו לו את חלון הממ"ד. אחרים מחליטים פשוט לשלם ואומרים: 'אני מעדיף לשלם 500 שקל בחודש, ולהיות רגוע'.

"ואז הגיע היום שבאו גם אליי. הייתי ליד הבית, וניגש אליי בחור בדואי צעיר עם טנדר, אמר לי: 'אתה רוצה שאני אשמור לך על השטח?' אמרתי לו שאני לא מתעסק עם זה, ושידבר ישירות עם הקבלן. ככה שילמתי לאורך תקופת הבנייה, במשך כשנה.

"כל מי שסירב לשלם, קרו לו כל מיני דברים, שבירת ריצוף, קרמיקות. אני מכיר מישהו שאמרו לו שהוא צריך לשלם 2,000 שקל בחודש. הוא אמר: 'סעו מפה, אני לא משלם'. בהתחלה, לא קרה כלום. אבל כאשר הוא יצק עמודים ועשה הכנה לגג, בזמן שהבטון של הגג היה רטוב, באו בלילה, פירקו לו את כל העמודים והגג קרס לתוך הבית. והכל בגלל שהוא לא הסכים לשלם פרוטקשן של 2,000 שקל בחודש. בסוף, הפינוי והתיקון של הגג עלו לו הרבה יותר מהפרוטקשן. הוא הצטער שלא שילם מלכתחילה וזהו. מי ששילם לא קרה לו כלום.

"פניתי למשטרה, נפגשתי עם קצין. אמרתי לו: 'תשמע, יש פה פחד ברמה שאנשים חוששים אפילו לבוא לדבר איתך, ומעדיפים לשלם 500 שקל כל חודש, זה הזוי!' אז הוא אמר לי: 'שיגישו תלונה ואנחנו נטפל בתלונה'. אמרתי לו: 'תגיד, אתה רציני? הם רוצחים על כבוד המשפחה. אתה רוצה שיגישו תלונה?' שאלתי אותו: 'יש אפשרות להגיש תלונה בעילום שם? שרק החוקרים יידעו מי הגיש?' הוא ענה שלא. 'אין מה לעשות', הוא אמר. 'החוק כובל אותנו'. אמרתי לו: 'אבל אתה מגיש תלונה רק אחרי שכבר הרסו לך. אני רוצה שתמנעו את זה. מה, אחרי שאספוג נזק של אלפי שקלים, אלך אליכם? אתה מבין את האיוולת?' אז הוא אמר שאין מה לעשות וש'אנחנו לא היחידה לאבטחת אישים'. בנקודה הזו התייאשתי. כשקצין אומר לי דבר כזה, הבנתי שאני אבוד. אתה מבין שאתה לבד. 

"אז מה אנחנו רוצים, שרק אזור גדרה־חדרה יהיה בטוחים למגורים? למעשה מדינת ישראל מוותרת על הפריפריה, ואני לא מוכן לזה. אני אוהב הנגב, נולדתי כאן. אכפת לי. לפעמים, כשאני מתבטא נגד הפשיעה בפזורה, אומרים לי שאני 'גזען'. אבל הגזענות האמיתית היא לא לטפל בזה, כי זה לבוא ולהגיד לבדואים, 'אתם אזרחים סוג ב' ולכן אני לא מטפל בכם בכלל'. לא לטפל בסוגיה הבדואית זה בעיניי הגזענות.

"מה בסוף? בנינו את הבית. מהפחד, גידרתי את כולו, שמתי מצלמות, סורגים, שערים, אזעקות, ואני משלם כל חודש למוקד שמירה. עכשיו מה, יש לי איזו אחוזה ראוותנית? אני איזה אוליגרך?! לא. בסך הכל בן דימונה שרצה לבנות בית בעיר הולדתו".

“אמרתי לבחור הבדואי: די, אני לא משלם לך יותר”. אזור הנגב | צילום: ישראל יוסף

"ופתאום באו שלושה רעולי פנים, עם מצ'טה"

גל יוסף בסך הכל ישבה עם בן זוגה באוטו, בחניון של אצטדיון טרנר. ואז נפתחו הדלתות לסיוט של חייהם

גל יוסף, 21, עובדת קופ"ח מכבי. מתגוררת בבאר־שבע

"לפני חודש בערך, אני ובן זוגי אביב ישבנו ברכב בחניה של אצטדיון טרנר בבאר־שבע. זה היה בסביבות חצות. סתם, ישבנו דיברנו. פתאום, משום מקום, הגיעו שלושה בדואים רעולי פנים עם סכינים ומצ'טה. אחד בא מהצד שלי, ואחד בא מהצד של אביב. הם פתחו את הדלתות של הרכב, רעול פנים אחד שבא לצד של אביב הצמיד לו סכין לבטן, וצעק 'אתה חייל של...' ואז ציין שם של מישהו שמעורב בעולם התחתון שלהם. לא היה לנו מושג מי זה הבן אדם הזה שהוא צועק את השם שלו. אנחנו בכלל לא יודעים אם הכוונה שלהם הייתה לסגור חשבון, אם זה היה קשור לעולם תחתון, או שסתם רצו לשדוד אותנו. הבחור שהגיע מהצד שלי היה גם עם סכין ביד, והוא תפס לי את השיער ומשך, והעיף אותי מחוץ לרכב.  

"עמדנו שם אחד ליד השני בחושך, רועדים. אביב אמר להם: 'קחו את הרכב, קחו את הארנקים, קחו את המפתחות. הכל נמצא ברכב - רק אל תעשו לנו כלום, אל תהרגו אותנו'. באותו רגע, שלושתם נכנסו לרכב ונסעו. זה היה עניין של שלוש דקות, אבל נראה כמו נצח. השאירו אותנו עומדים שם בלי כלום, אפילו את הנעליים של אביב לקחו לו. 

"איך שהם נסעו, חטפתי התקף חרדה. לא הצלחתי לדבר, לא הצלחתי לעמוד, אם אביב לא היה מחזיק אותי הייתי נופלת. עבר לי בראש באותם רגעים שהולכים להרוג אותנו, שזה הסוף, רעולי פנים עם סכינים ומצ'טות - פחד אלוהים! אביב חשב שזה בכלל פיגוע. 

"התחלנו לרוץ לכביש הראשי, ותוך זמן קצר ראינו ניידת. סימנו לה שתעצור. לקחו אותנו לתחנת משטרה ושם סיפרנו את הכל. השוטרים אמרו לנו שזה מקרה שנחשב חמור, אבל זה משהו שכן קורה יחסית הרבה פה בדרום. 

"בסוף מצאו חשודים, אבל שיחררו אותם ולא העמידו אותם לדין, כנראה בגלל שאין מספיק ראיות. לא העמידו אותם לדין, שום דבר! וזה הזוי, איך זה קורה?! אם זה הם, איך לא הכניסו אותם לכלא?! 

"עכשיו אני מפחדת לצאת מהבית בשעות מאוחרות, במיוחד כשאני שומעת שקורים פה כל כך הרבה מקרים שאף אחד לא מדבר עליהם. זה כמעט ברמה היום־יומית. הדיבור בין הבאר־שבעים הוא שיש מקומות שפשוט אסור להתקרב אליהם כשמחשיך: פארק נחל באר־שבע, טרנר, אזור מרכז אורן. אזורים מסוכנים. וזה מטורף, כי אני מרגישה לא בטוחה בעיר שלי. זו התחושה הכי נוראה שיש: זה הבית שלי, ואני לא מרגישה בטוחה בו. ועוד יותר נוראית זו התחושה שאף אחד לא באמת מטפל או מתעניין בזה. אז לקחו שני צעירים איימו עליהם עם מצ'טה וזרקו אותם החוצה מהאוטו, אז מה? והאמת, אני מאמינה שאם זה היה קורה במרכז הארץ התגובה הייתה אחרת. היו מוצאים וכולאים אותם, והיו גם עושים את זה כמה שיותר מהר.

"מאז, מדי פעם כשאני עוצמת את העיניים, אני פתאום רואה את העיניים המטורפות, הזועמות, של רעול הפנים שתפס אותי וזרק אותי החוצה מהאוטו אל החשיכה. ואז אני פוקחת עיניים, ומנסה להרגיע את עצמי באמצעות הנחמה היחידה: שמזל שאנחנו בחיים".

הסרטון שתיעד את אריה שיף יורה לעבר רכבו, שנגנב על ידי בדואי בערד | צילום: ממצלמת אבטחה

"תיכננתי לירות בהם. היה לי נס שזה לא קרה"

האב שבתו בת העשר הותקפה מינית במהלך פריצה, מספר איך למרות הזעם, אוספים את השברים

אביה של הילדה שנאנסה במהלך פריצה, תושב יישוב בנגב

"תשמעו, קודם כל מדובר בילדה הכי תמימה בעולם.

זה קרה לנו בסביבות 12 בלילה, בשבת לפני שבועיים. הילדה שכבה במיטה, חצי ערה חצי מנומנמת. אני כבר ישנתי. היו איתה בחדר עוד שלושה אחים ואחיות במיטות קומותיים. פתאום, בחצי עין, היא רואה דמות בדלת, בחור רעול פנים, לבוש חרמונית. בהתחלה היא חשבה שזה אחיה, בגלל שהם באותו גובה. אבל אז הגיעה עוד דמות עם פנס. הם נכנסו לחדר, עברו מיטה־מיטה, מורידים את השמיכות, מסתכלים על הילדים. והיא רואה אותם בזמן הזה. הוא מגיע למיטה שלה, רואה שהיא חצי ערה והוא אומר לה 'זוזי', נשכב לידה, עושה מה שעושה, בזמן שהשני עם הפנס מסנוור לה את הפנים.

"בזמן הזה, אני עדיין ישן. ברגע שהיא צעקה 'אבא!' הם התחילו בבריחה. היא נכנסה לחדר שלנו בצעקות, מתארת מה קרה לה. התעוררתי, אבל חשבתי בהתחלה שהיא חלמה חלום רע. אשתי ישר אמרה: 'לא! זה אמיתי, היו פה שני ערבים'. היא אמא, היא שמעה את עומק הצעקה של הבת שלי.

"ברגע הזה אני קופץ מהמיטה, טס לראות שהם לא עדיין בבית, כי יש לי עוד ילדים. אני מזהה תוך כדי הסריקה שבאמת הייתה פריצה, כי המגירה של מפתחות הרכב זרוקה על הרצפה, והמפתחות נעלמו. יצאתי ישר החוצה, עדיין בפיג'מה, לבדוק אם אני לא רואה אותם בחצר. זיהיתי שתי דמויות בבריחה מהבית, בערך מאה מטר מהבית על הכביש הראשי. חזרתי לבית להביא את הנשק והמשקפיים שלי. העיכוב הזה גרם לכך שהם הספיקו לברוח. התוכנית שלי הייתה לירות בהם ולהרוג אותם, אבל זה לא הסתייע. כנראה זה היה נס לטובתי במקרה הזה.

"מאז המקרה הם פחדו להתקרב ליישוב, היה מתח בינינו לבין הבדואים. אבל לפני כמה ימים הגיע רכב של אחד העבריינים משם. יצאתי מיד חמוש, קראתי לרבש"ץ, גם הוא הגיע חמוש. מהרכב יצאו שני עברייני סמים כבדים, ואמרו לנו שהם באו לבקר חבר ביישוב. הלכתי לקרוא לחבר הזה, ואז העבריין אומר לרבש"ץ על האירוע: 'תחשבו טוב־טוב למה זה קרה לכם'.

"זה מישהו שלח אותם. זה פיגוע טרור, הפחדה, באופן מוחלט, לא מעניין אותי מה יגידו בבית דין. אני מכיר את השטח ואת העבריינים, ואני אומר לכם: זה פיגוע טרור, שקרה בעקבות משהו שקרה שאני לא יכול לספר לך עליו, לפני חודש וחצי בערך, במסגרת כל הברחות הסמים והגידולים שנמצאים בקרבת היישוב, שאנחנו נלחמים בהם. זו פעולת נקמה על איזו הפרעה שהפרענו להם לפני כן. הם האויבים לא רק שלנו, גם של הבדואים הטובים, שאנחנו מוקירים ועובדים איתם. יש הרבה אנשים טובים כמו בכל חברה, אבל יש שם משקל הרבה יותר כבד של העבריינים. ואי־אפשר לחיות ככה.

"בשבועיים הראשונים לא הסכמתי שזה יתפרסם, אחרי שבועיים הבנתי שאם אני לא מפוצץ את הדבר הזה בכל הכוח, אז אנחנו אבודים, זה נגמר. אם אני שותק על דבר כזה זהו, הלך עלינו. לא יכול להיות שעבריינים כאלה באים לתוך הבית שלי, עושים דברים כאלו, ויומיים אחרי מגיע עבריין ואומר לך זו רק ההתחלה, 'תיזהרו מאיתנו', והמדינה והמשטרה לא עושות כלום.

"כל הזמן הזה היו בי רגשות עוצמתיים של נקמה, חורבן, ושל לשרוף את כל העולם, ולהשמיד אותם. אני אמצא אותם ואני אהרוג אותם, ואת כל החמולה שלהם. לא היה אכפת לי המחיר. הנקמה הייתה חייבת לקרות מבחינתי, כי אם לא - זה סוף העולם. אמרתי בעצמי למשטרה: 'אם לא תופסים אותם, הורגים אותם, שוחטים אותם, אני עושה את זה, ופותח לכם פה מרד'. הם פשוט הלכו ותפסו אותם, באותו לילה. ידעו מי הם אחרי יום.

"אונס של ילדה במיטה שלה. זה עובר כל גבול. עצם זה שהוא היה בחדר הזה, ובכלל הסתכל על הילדה שלי בתוך הבית שלי והוא לא חטף כדור בראש, אין יותר נמוך מזה, זה כישלון מוחלט. אם אין לבן אדם את החירות בתוך החלל הפרטי שלו אז אין לנו למה לחיות. אבדנו.

"אבל אני טיפוס מאוד חזק ולוחמני, וברמה האישית אני יודע שניצחנו כבר, התגברנו. הרמנו את המשפחה ליציבות אחרי שבועיים ועכשיו אנחנו בשיקום לטווח ארוך, הכל בסדר. גם רוני אלוני סדובניק, עורכת הדין שלי שהתגייסה בנחישות לטובת העניין, עוזרת המון. אבל אני לא יכול לשתוק, כי אם הכוחות האלה ימשיכו לפעול פה באותה עוצמה, הילדים שלי לא יוכלו לחיות פה, גם הילדים שלכם לא, של אף אחד לא.

"עכשיו ברוך השם, הילדה מתייצבת, היא בשמירה מוחלטת, ועם ישראל עוזר לנו מכל כיוון. היא תתגבר. וגם אני, אחרי שהחלטתי לפוצץ את הסיפור, חזרתי הביתה כמו אריה. והילדים ראו את זה. זה היה הלילה הראשון מאז האירוע שהם הלכו לישון בלי בכי, בלי פחדים. וזה המסר פה מבחינתי: אתה חייב להילחם על החירות, לעמוד להילחם בכל הכוח".

"לא מזמן 'חגגנו' את השוד העשירי בשבע שנים"

שש וחצי בבוקר. שלושה שודדים עם לום, גז פלפל ואפס חשש נכנסים לתחנת הדלק של ליאור בר. מפחיד? אצלו זה כמעט שגרה

ליאור בר, 50, בעל תחנת דלק בבאר־שבע, נשוי ואב לשניים. מתגורר בעומר

"אני כבר למעלה מ־30 שנה הבעלים של תחנת דלק ביציאה מבאר־שבע לכיוון עומר, מה שמכונה 'צומת המכתשים'. לפני שלושה שבועות 'חגגנו' את האירוע: השוד העשירי של התחנה בשבע השנים האחרונות. כן, עשר פעמים בשבע שנים. אלו הם חיינו.

"השוד העשירי התחולל ביום שבת, שש וחצי בבוקר. שלושה רעולי פנים הגיעו לתחנה במהירות, הפתיעו את העובד, לקחו אותו למחסן, ניטרלו אותו עם גז פלפל לפנים, איימו להרביץ לו עם לום, והתחילו להשתולל בחנות. הם תלשו את המגירות של הקופות, רוקנו את המתקן של הסיגריות, וברחו באושר ובעושר לכיוון האופק. הם היו ארבעה, וידעו טוב מאוד את העבודה: שלושה שדדו פיזית את התחנה, ואחד היה התצפיתן, שאמור להזהיר אותם אם מגיעה משטרה.

"המשטרה עצרה חשודים, ומה התברר? שהרכב שבו הם השתמשו, זה הרכב שנגנב באצטדיון טרנר מהזוג הצעיר אביב וגל (הצעירה שהמונולוג שלה מופיע בכתבה זו – ע"ש, ג"ק), אבל השופט בינתיים שיחרר אותם מהמעצר. השבוע קיבלתי טלפון שהתיק עובר לפרקליטות (להחלטה לגבי הגשת כתב אישום).

"מכל שאר מקרי השוד שעברנו, רק עוד פעמיים תפסו את הגנבים. בראשון, השופט ריחם על אחד השודדים, כי הוא בדיוק התחתן ופתח חיים חדשים. הוא נתן לו רק עבודות שירות. אחרי כמה חודשים הבנתי שהוא נעצר בגין שוד במקום אחר. עד היום רשות האכיפה והגבייה לא גבתה ממנו את הכסף, שאני כביכול הייתי אמור לקבל מההליך הפלילי. עוד אירוע שהיה לפני שנתיים, בחור צעיר, בן 18, שהגיע לתחנת דלק ושדד יחד עם החברים שלו את המקום. השופט ריחם עליו בשל גילו הצעיר, והוא קיבל כמה חודשים בכלא. אבל כשאנחנו הגשנו תביעה אזרחית נגדו, השופט גער בנו שאנחנו גרידיים וחצופים.

"לא כל מעשי השוד שהיו אצלי הצליחו להם. במקרה אחד מתוך העשרה, השודדים נכנסו עם הרכב ברוורס לתוך חנות הנוחות בתחנה. הם נתקעו בתוך הרכב, לא הצליחו לפתוח את הדלתות, ואז הם ברחו. הם גרמו להרבה מאוד נזק לחנות, אבל לא הצליחו לשדוד אותנו. המשטרה אגב הגדירה את המקרה 'גרימת נזק' ולא שוד. אתם מבינים? רכב נכנס ברוורס לתוך החנות שלנו בשלוש לפנות בוקר, וזה לא ניסיון לשוד.

"אז ברור לנו שהשוד הבא הוא עניין של זמן. וזו לא רק התחנה שלי, זה קורה בעוד תחנות, וזה לא רק מעשי שוד. היו פה ניסיונות של גניבת רכבים תוך כדי שלקוחות תידלקו, מקרים של רכבים שמגיעים לפה, מתדלקים ובורחים, הייתה פה כנופיה שהתחזתה לאילמים במטרה להעסיק את העובדים ולגנוב מוצרים, גנבו פה אקדח למאבטח. אני נמצא פה משנת 1989, ושלא תבינו, כבר אז היו מקרי שוד, אבל לא כמו בשנים האחרונות. מה שקורה פה עכשיו זה פשוט גל מטורף".

“ברור לנו שהשוד הבא הוא עניין של זמן". ליאור בר בתחנת הדלק שלו | צילום: טל שחר

"הכי נורא זו התחושה שמישהו אחר מנהל לך את החיים"

אחרי טראומת הפינוי מגוש קטיף, ניסים סרוסי חשב שיוכל להקים כרם במדבר ולחיות בשלווה. עד שהבין: בנגב, בשביל שלווה, משלמים

ניסים סרוסי, 66, חקלאי, נשוי ואב לחמישה. תושב מיתר

"עברתי להתגורר קרוב ליישוב מיתר לאחר שפוניתי מגוש קטיף. לאחר מאמץ גדול מול גופים שונים של המדינה, הצלחתי לקבל חלקת אדמה באזור מזרח הנגב, בין מיתר לעומר, כדי שאוכל להמשיך את העבודה החקלאית שלי, גידול כרמים. ביום הראשון שהגעתי לשטח שהמדינה הקצתה לי, ניגש אליי בחור מהפזורה והסביר לי מה 'החוקים' של האזור. הוא אמר שאני צריך לשלם להם כסף כדי שהם ישמרו לי על השדות, או שאחרת יהיו לי נזקים ובעיות. זאת הייתה פגישה בסך הכל נעימה, על כוס קפה, ודחיתי אותו בנימוס.

"אז התחלתי בהקמת הכרמים שלי, ובניתי גדר סביב השטח. ביום שאחרי, אותו בחור הגיע אליי שוב, והזהיר אותי שצריך שמירה על הגדר. לא התייחסתי ברצינות לדברים שלו. למחרת, עקרו לי 200 מטר של גדר ואת השער. מיד הוא שוב הגיע ואמר לי: 'אתה רואה, אמרתי לך שכדאי לקחת אבטחה'. גירשתי אותו מהשטח שלי, והלכתי להגיש תלונה במשטרה. "כשנכנסתי לתחנה, השאלה הראשונה של השוטרים הייתה: האם שכרת שמירה מהבדואים בסביבה? עניתי שלא, מדוע שאשתף פעולה עם זה. השוטר ענה לי: 'טוב, זאת הבעיה. אנחנו לא יכולים לעזור לך'. לאחר שלקחו את כל פרטי תלונתי ופניתי לדרכי, השוטר קרא לי שוב להסביר בפשטות איך מתנהלים העניינים באזור. הוא אמר שהם אינם מסוגלים לטפל בתופעת הפרוטקשן כאן.

"לאחר מספר אירועים של פגיעה ברכוש שלי והצקות בלתי פוסקות - נכנעתי. החלטתי לשלם את דמי החסות. פניתי לבחור מהפזורה, כדי שנדבר על המחיר של 'האבטחה'. החישוב שלהם כלל לא מתבצע לפי גודל השטח, שעות או דברים שחברת אבטחה אמיתית עושה. הם מחשבים את הסכום לפי אומדן היכולת שלך לשלם. אם אתה נראה אדם אמיד בעל יכולות, אתה עשוי לשלם 10,000 שקל בחודש. אם אתה נראה אדם דל אמצעים, אולי יבקשו 5,000 שקל בחודש. אני התמקחתי, והצלחתי להוריד אותם ל־3,000 שקל בחודש. בכעס רב ובתסכול גדול, הסכמתי לשלם להם. לא הייתה לי ברירה. הייתי חייב לשמור על מקור הפרנסה שלי.

"שילמתי להם במשך שנה וחצי. הבן של אותו בדואי הקים אוהל בשטח שלי, והסביר לי שהוא השומר שלי, אבל הוא ממש לא מתכוון לשמור על השטח כל הזמן. הוא יגיע כל כמה ימים, אבל בכל מקרה האוהל 'יגן' עליי. וכך היה במשך מספר חודשים.

"אחרי שנה וחצי החלטתי שנמאס לי. הלב שלי לא נתן מרגוע. אמרתי לבחור הבדואי: די, אני לא משלם לך יותר. פחות משבוע אחרי, בשבת, נכנסו לשטח וגנבו את כל הציוד החקלאי שלי. בהמשך גם כרתו לי עשרות גפנים והציפו לי את כל השדה במים. מדובר בנזק שאפילו לא ניתן לאמוד. מאותה התקופה חזרתי לסבול מהטרדות ונזקים בלתי פוסקים. למזלי, פנו אליי מ'השומר החדש', ארגון שהתגייס לסייע באבטחה לחקלאים בדרום ובצפון. הם שלחו מתנדבים לאבטח את השטח שלי, ומסייעים לי בהגנה עד היום. אם לא היה לי אותם הייתי נשאר שבוי בידי האיומים וההטרדות של דורשי דמי החסות. אבל הם לא יכולים להיות שם 24/7, אז בדיוק לפני שבועיים פרצו לי לשטח וגנבו לי את מצלמות האבטחה.

"הנזק לרכוש הוא גדול, אבל זה לא ממש משנה אם נפגעתי באלף שקל או במיליון. הדבר הכי קשה כאן הוא התחושה שיש אנשים כאן באזור, שהחליטו שהם מנהלים לי את החיים. אני מעולם לא חשבתי לעזוב או לפרוש מהתחום, אך לצערי הכרתי חקלאים רבים שהרימו ידיים וויתרו על העסק שלהם. המצב כל כך אבסורדי, שאחרי שהפסקתי לשלם לאותו בחור, הוא תבע אותי על מיליון שקל בבית משפט לענייני עבודה, על כך שכביכול לא שילמתי שעות נוספות וכו'. רק לפני שבוע הסתיים המשפט וכמובן שזכיתי, אבל הייתי צריך לשכור לעצמי הגנה משפטית שעלתה לא מעט כסף.

"עכשיו נראה מה קורה. אני נושא נשק עליי כל הזמן. מעולם לא השתמשתי בו, אבל בכל פעם שאני יוצא אל הכרם, אני חושש שהיום הזה קרוב".

“מעולם לא השתמשתי בנשק שיש לי, אבל אני חושש שהיום הזה קרוב". ניסים סרוסי משקיף לכרם שלו | צילום: טל שחר

"תוך שבע שניות אתה יכול להיות בארון קבורה"

זו הייתה בסך הכל עוד משמרת רגילה של יורי אוסיפוב בקיוסק. עד שהוא מצא עצמו עם אקדח שמכוון לפרצופו

יורי אוסיפוב, מהנדס, רווק בן 30. תושב אופקים

"כדי לממן את הלימודים, עבדתי בקיוסק בבאר־שבע. ביום שבת אחד, בסביבות השעה 22:00, נכנס לקיוסק אדם עם מסכה של ונדטה. בהתחלה חשבתי שאחד החברים מותח אותי. הוא התחיל לאיים עליי שאביא לו את הכסף. עדיין לא הבנתי שמדובר בשוד. אמרתי לו: על מה אתה מדבר? הוא העלה את הטון ואיים בנחרצות: תביא את הכסף! תפתח את הקופה ותביא את הכסף! בשלב הזה הבנתי שזו לא בדיחה ושאני נמצא בשוד אמיתי. למרות זאת, סירבתי להביא לו את הכסף ואמרתי לו שיעוף מהמקום. ברגע שסירבתי, הוא שלף אקדח וכיוון לי אותו לפנים.

"שירתי במג"ב והבנתי שאני נמצא בסכנה מידיית לחיי. אמרתי לו שבסדר, אביא לו את הכסף, רק שייתן לי לגשת לקופה. תוך כדי, לחצתי בשקט על לחצן החירום. הוא מפעיל אזעקה שקטה, וניסיתי למשוך זמן כדי שכוחות הביטחון יגיעו. במקביל, הגיע במקרה אחד הלקוחות הקבועים שלנו לקיוסק, איש קבע בצבא. השודד תפס אותו ואיים עליו שהוא יירה גם בו. שנינו עמדנו מולו כשהוא מכוון עלינו את האקדח ודוחק בי להביא לו את הכסף. ניסיתי למשוך עוד טיפה זמן ואמרתי לו שהקופה לא נפתחת לי. בשלב הזה כבר הופעלה האזעקה בחוץ. הוא כיוון עליי את האקדח ואמר: 'תביא את הכסף, אני אירה בך! אני אירה בך!' קפאנו. כמעט חיכיתי לשמוע את הירייה. אבל פתאום למזלי הוא ברח.

"לאחר כמה דקות הגיעו שוטרים וסרקו את המקום. הוא נתפס לאחר מספר ימים, כי זרק את הכפפות שלבש במהלך השוד לא רחוק מזירת האירוע. בניגוד למה שחושבים על הדרום, שכל הפשיעה היא של בדואים, התברר שהוא דווקא יהודי, צעיר, בן למשפחה נורמטיבית.

"בעל הקיוסק לא הבין למה בכלל נלחמתי על הכסף. גם אני לא. אולי נלחמתי על משהו אחר. באותו רגע, לא חשבתי על האפשרות שיכולתי למות. אבל העבריינים פה לא חושבים פעמיים, שולפים אקדחים או זורקים רימונים בקלות בלתי נתפסת. בשבע שניות אתה יכול למצוא את עצמך בארון קבורה. בדיעבד, אני מבין שאולי לא הייתי רחוק מזה".

"הם התחילו לרוץ אחריי עם סכינים"

אמצע היום, לב העיר. ילדה בת 15 הולכת ברחוב. רכב עם שלושה גברים עוצר לידה. ועכשיו היא מתחילה להימלט על חייה

"אורנה" ובתה בת ה־15, "הילה" (השמות בדויים). תושבות באר־שבע

הבת, הילה: "לפני חודש בערך, באזור השעה תשע בערב, צעדתי ברחוב. פתאום, טויוטה אפורה התחילה לנסוע באיטיות בצמוד אליי. ישבו שם שלושה צעירים מהפזורה, שהתחילו לצעוק לי 'תביאי את המספר שלך' , 'אנחנו רוצים לדבר איתך', 'בואי תעלי איתנו לרכב'. התעלמתי, והמשכתי להתקדם. פגשתי בדרך שני ידידים, שהרכיבו אותי על האופניים שלהם, עוד כמה רחובות. חשבתי שבזה העניין נגמר. אבל התברר שהם המשיכו לעקוב אחריי, ופתאום ראיתי אותם שוב, חונים ברחוב שבו אני הולכת. הם יצאו מהאוטו. שלושתם החזיקו בקבוקי בירה וסכין. התחלתי לרוץ בטירוף, הם רצו אחריי עם הסכינים. נכנסתי לבניין של מישהי שאני מכירה, והם רצו אחריי לתוך הבניין. דפקתי על הדלת ומיד נכנסתי ונעלנו. התקשרנו למשטרה. כשהשוטרים הגיעו, הם נעלמו משם. הם לקחו אותי הביתה, ושאלו אם אני רוצה להגיש תלונה".

האם, אורנה: "השוטרים שאלו אותי גם אם אני רוצה להגיש תלונה, אבל לא היה להילה שום פרט מזהה שלהם מלבד הצבע של הרכב. חוץ מזה, מניסיון, זה לא כזה עוזר כשמגישים תלונה במשטרת ישראל. אז ויתרתי. לדעתי זה היה מסתיים באונס הסיפור העצוב הזה. זה פשוט מזעזע, וגם אין לנו הרבה מה לעשות! כי יופי, תגישי תלונה, תבלי לילה במשטרה, ומה הם יעשו?

"אחרי המקרה היא הגיעה הביתה ולא הפסיקה לבכות ימים, לא ישנה בלילות ולא הסכימה לצאת מהבית. האמת שגם אני לא נותנת לה מאז לצאת מהבית, אלא אם אני לוקחת אותה לפתח הבית ומחזירה אותה. לא תיארתי לעצמי שכשהיא חוצה פה כביש ליד הבית אני צריכה להתלוות אליה. וכל זה מתחיל מילדה, באמצע היום, שהולכת בעיר לחברה שלה. זה הכל. וזה פשוט מפחיד".

ממשטרת ישראל נמסר:

במסגרת המאבק המתמשך בפשיעה באזור, המשטרה מבצעת כל העת פעילות מניעה ואכיפה יזומה, בכדי למנוע מקרי שוד וגניבות ולהקשות על עברייני הרכוש.

בזכות פעילות המשטרה במרחב נגב, בשנה החולפת נעצרו חשודים רבים והוגשו למעלה מ-500 כתבי אישום בגין עבירות רכוש, זאת לצד עלייה של 37% בכתבי אישום שהוגשו נגד מעורבים במעשי שוד.

באזור הנגב מפעילה המשטרה מגוון כוחות ואמצעים להילחם בעבריינים ולספק הגנה וביטחון לאזרחים. כל מקרה פשיעה שמדווח למשטרה, מטופל ונחקר ביסודיות בכדי למצות את הדין עם העבריינים.

נציין כי רף קביעת הענישה של עבריינים שנתפסו, נחקרו והועמדו לדין, אינו מצוי בסמכות המשטרה אלא נקבע על-ידי בתי המשפט. נמשיך לפעול בנחישות באזור, ולהשקיע את מירב המאמצים והאמצעים העומדים לרשותנו למאבק בלתי מתפשר בעבריינים באשר הם, למען שלום הציבור ורכושו.