ואז ג'ונתן פולארד אמר לי: הסגרתם אותי, בגדתם בי, נטשתם אותי
הראיון הראשון עם פולארד בכלא האמריקאי, שבו טען כי מדינת ישראל הפקירה אותו, והאשים את אהוד ברק. הכסף הגדול שהוא קיבל ממערכת הביטחון, וחלקו בוזבז על סמים. איך ארגז קרטון אחד, מלא במסמכים, גרם לו להישבר מול חוקרי האף–בי–איי - ולהתחיל לדבר. ואיזה שקר מרושע היה כתוב בדוח המסווג, שבגללו השופט האמריקאי פסק: מאסר עולם. בספרו החדש, 'לעיניך בלבד', הכתב והפרשן המדיני של 'ידיעות אחרונות', שמעון שיפר, מגלה את הסודות מאחורי אירועים שסיקר וחשף לאורך השנים. קטעים נבחרים מהפרק על פרשת פולארד
הפעם הראשונה שבה ראיתי את יונתן פולארד הייתה ב־4 במארס 1987, בעת הקראת גזר הדין שלו ושל אשתו אן בבית המשפט הפדרלי בוושינגטון.
זה היה יום קר, רצוף במטחי גשם זלעפות. בסביבות ארבע אחר הצהריים הוכנס פולארד לאולם, מוקף בשומרים חמושים, והתיישב על ספסל הנאשמים. הוא נראה מותש ועצבני. כפות ידיו המשולבות התכנסו לרגע לאגרוף קמוץ. כל הנוכחים, מעיתונאים ועמיתים לשעבר של פולארד במודיעין של הצי האמריקאי ועד להוריהם של בני הזוג פולארד וסתם סקרנים, השתתקו כשהשופט אוברי רובינסון הקריא בקול שָׁלֵו את החלטתו: מאסר עולם לג'ונתן פולארד.
אן פולארד פרצה בזעקות והתמוטטה. שני שוטרים הרימו אותה מהרצפה, והשופט קרא את הכרעתו בעניינה: חמש שנות מאסר. השניים הוצאו מהאולם בנפרד. התובע ג'וזף די־ג'נובה עמד על המדרגות שבחזית בית המשפט, ובקול חגיגי אמר למיקרופונים: "קרוב לוודאי שג'ונתן פולארד לא יראה אור יום כל ימי חייו".
למרות הזמן שעבר מאז פרשת פולארד, האמריקאים לא שכחו ולא סלחו. גם היום, כשפולארד הוא כבר אדם חופשי ואזרח ישראלי, זו צלקת משמעותית שמעיבה על יחסי ישראל־ארצות־הברית. תחושת הבגידה באמריקה עדיין צורבת. פולארד היה אזרח אמריקאי שבגד, בגידה בממדים דמיוניים, וישראל הייתה מדינה ידידותית שממשלתה שיקרה ללא בושה ובלי חרטה. על התנהגות מעין זו האמריקאים לא נותנים הנחות.
נכון שעם כל הידידוּת, ארצות־הברית עצמה מעולם לא היססה להסתיר מישראל מידע מודיעיני בעל חשיבות ביטחונית, ואף הרשתה לעצמה לשאוב מידע מסווג מישראלים ולנסות לגייס מרגלים לשורותיה. במהלך השנים קיבלו אנשי צבא ואזרחים, בהם אנשי מדע ומומחי גרעין, הצעות מפתות מגורמים אמריקאיים. כך, למשל, סיפר לי לפני שנים ספורות חוקר גרעין בכיר, שכאשר שהה לצורך מחקר באחת האוניברסיטאות האמריקאיות, פנה אליו יום אחד בקפטריה אדם נעים הליכות וקשר עימו שיחה. אותו אדם התעניין בנימוס ובזהירות אצל בן שיחו הישראלי אם יסכים לעבוד באחד ממכוני המחקר הגרעיניים במדינה, ואם ניתן לשמור איתו על קשר לאחר שישוב לארץ. המדען שלנו הבין מיד במה מדובר ומיהר לדווח לשב"כ על ניסיון גיוס.
בספרו 'אזור השקרים - סיפורו המלא של המרגל ג'ונתן פולארד' כותב העיתונאי וולף בליצר: "היה כלל לא כתוב שלפיו ארצות־הברית לא תפעיל אזרחים ישראלים כדי לרגל נגד ישראל, וישראל לא תפעיל אזרחים אמריקאים כדי לרגל נגד ארצות־הברית. אבל מומחי מודיעין אמריקאים וישראלים אישרו כי הכלל הזה אינו חל על walk-ins (אזרח של מדינה אחת שפונה ביוזמתו לשירותי המודיעין של המדינה האחרת ומציע לרגל נגד ארצו – ש"ש). יהיה זה לא ריאלי להניח שמתנדבים מעין אלה, שהציעו את שירותיהם כמרגלים, יישלחו כלעומת שבאו, כפי שגילה הסנטור הרפובליקני דיוויד דורנברגר ממינסוטה, מי שהיה יו"ר ועדת המודיעין של הסנאט. לדבריו, במהלך מלחמת לבנון הראשונה, ב־1982, פנה איש צבא ישראלי אל הסי־איי־איי, והציע להעביר להם מידע. ראש הסי־איי־איי דאז, ויליאם קייסי, אישר לארגון להפעילו. כך שארצות־הברית, האשים דורנברגר, היא ששברה ראשונה את כללי המשחק, מה שהקל על ישראל לקבל את הצעתו של פולארד".
דורנברגר התכוון ככל הנראה לרס"ן יוסף עמית, קצין לשעבר ביחידה 504 של אגף המודיעין, שהורשע בריגול ובמגע עם סוכן זר לאחר שנפגש בגרמניה עם סוכן של הסי־איי־איי. הוא נעצר ב־1986, נידון ל־12 שנות מאסר ושוחרר מהכלא כעבור שבע שנים.
× × ×
עקבתי כעיתונאי אחרי פולארד והפרשה שנקשרה בשמו במשך יותר משלושה עשורים. בקיץ 1986, כשהגעתי לוושינגטון ככתב רשות השידור וקול ישראל, המשפט שלו היה בעיצומו. 18 שנים לאחר מכן, בתחילת מארס 2004, קיבלתי פנייה מפתיעה. הייתי אז הכתב והפרשן המדיני של 'ידיעות אחרונות', תפקיד שאני ממלא כבר יותר מ־30 שנה. "ג'ונתן פולארד מבקש להיפגש איתך", אמר איש קשר שביקש שלא אחשוף את שמו. מאוחר יותר שוחחתי עם אסתר, אשתו השנייה של פולארד, שנישאה לו אחרי גירושיו מאן. היא ציינה שזה יהיה הראיון הישיר הראשון מאז גזר הדין, לא "בתחבולות", כדבריה, כמו בכמה הזדמנויות בעבר, כשהועברו לפולארד שאלות או כשהעיתונאי המבקר הוצג כידיד המשפחה.
כעבור כשבועיים אישרו משרד ההגנה ושירות בתי הסוהר הפדרליים בוושינגטון את הראיון בתנאים הבאים: הביקור יתקיים ב־24 במארס ב־12 בצהריים ויימשך שעתיים לכל היותר, בנוכחות סגן הקונסול הכללי באטלנטה, גברת פולארד, המראיין ונציג מודיעין הצי האמריקאי, מקום עבודתו של פולארד בעת שריגל לטובת ישראל – שיפקח על הנאמר.
וכך, ב־24 במארס נסעתי לבית הכלא הפדרלי בעיירה הדרומית באטנר שבצפון־קרוליינה כדי לראיין את אסיר מספר 09185016, ג'ונתן פולארד, עבור 'ידיעות אחרונות'. ישבנו בחדר ביקורים שנראה כמו קפטריה בקולג' אמריקאי, עם מכונות לממכר שתייה וממתקים בכניסה ושולחנות פלסטיק שסביבם כיסאות.
פולארד, בכיפה סרוגה ובידו ספר תהילים, היה מריר. הוא טען שישראל הסגירה אותו ואז נטשה אותו. את אופן גירושו מהשגרירות הישראלית, שאליה לטענתו הגיע בהוראת מפעיליו, תיאר כטראומה שלא התאושש ממנה. "נכנסתי לשם כחייל ועזבתי כיתום. באותו יום התחלתי לתפוס מהי המערכת הפוליטית בישראל. דבר לא השתנה מאז: השחקנים השתנו, הדמויות השתנו, אבל מדיניות הנטישה שחוויתי נותרה כשהייתה", אמר.
ישראל, טען פולארד, הייתה גם המכשול שעמד בפני האפשרות שלו לשחרור מוקדם, כשסירבה להפיס את חשדם של האמריקאים שלא גילתה את כל האמת על מעורבותה בפרשה. "הצעתי שאכין רשימה מלאה של כל מה שהעברתי לישראל, ובמקביל שהצד הישראלי יגיש תצהיר, והפעם אמיתי, ביושר", סיפר לי בראיון. "אתה יודע מה הייתה תגובת הישראלים? 'סתום את הפה', אמרו לי. הם רוצים שאני אסתום את הפה כדי שממשלות ישראל יוכלו להמשיך להתכחש למעורבותן ולעובדה שלראשיהן הייתה ידיעה מלאה לגבי מה שנתבקשתי להשיג מהאמריקאים".
פולארד היה נסער. "שמע איך הצד הישראלי הסגיר אותי. במשך חודשים לא גיליתי לחוקרים דבר, אפילו לא ברמז, לגבי מי שהפעיל אותי. לא הייתי מוכן להודות שמדובר בישראל. יום אחד נכנסו לחדר חוקרים חדשים של האף־בי־איי, הניחו על השולחן ארגז גדול מלא במסמכים ויצאו. הבטתי סביב, אני לא טיפש, וצחקתי: עכשיו הם מסתכלים עליי. בכל זאת, לא התאפקתי. כשהוצאתי את המסמכים מהארגז, חשכו עיניי – אלה היו מסמכי המודיעין הסודיים ביותר שהעברתי לישראל. ממשלת ישראל הואילה ברוב נדיבותה להחזיר אותם לאמריקאים עם טביעות האצבעות שלי עליהם".
פולארד הפנה בראיון אצבע מאשימה כלפי שורה של בכירים, ובהם אהוד ברק. "אתה חייב להבין: הלק"ם (הלשכה לקשרי מדע – ש"ש), הגוף שהפעיל אותי, קיבל את הבקשות למידע מאגף המודיעין בצה"ל. הייתי מקבל משימות שנכתבו על נייר רשמי עם הסמלים של אמ"ן, חיל הים, חיל האוויר ועוד. מי אישר את כל הדרישות האלה וחתם עליהן? ראש אמ"ן. מי היה ראש אמ"ן בתקופת העסקתי? מייג'ור ג'נרל אהוד ברק".
במסגרת זכותו על פי חוק חופש המידע ביקש פולארד לעיין במסמכים הקשורים לפרשה שלו. "קיבלתי לבית הסוהר ארגזים עמוסים בחומר", סיפר בראיון. "קראתי וקראתי את המסמכים וממש בעמוד האחרון נפלו עיניי על דיווח על פגישה בין ראש אמ"ן אהוד ברק ובין המקביל האמריקאי שלו, סמוך לאחר מעצרי. הפגישה התקיימה בוושינגטון. ומה אמר ברק כשנשאל אם שמע על ג'ונתן פולארד? הוא אמר שאיננו מכיר אותי, שאין לי שום קשר לישראל ושכל הפרשה הייתה אי־הבנה גדולה. 'תעשו איתו מה שאתם רוצים'".
"אני לא מכיר מקרה בהיסטוריה שבו מדינה בגדה בסוכן שלה בדרכים רבות כל כך כפי שעשתה ישראל במקרה שלי", זעם פולארד. "הם לא רק נטשו אותי, אלא גם הפעילו את משפחתי הקרובה ביותר כדי להשתיק אותי".
ובכל זאת, כששאלתי אותו אם ממרחק הזמן ומה שעבר היה חוזר ומוסר לישראל את המידע שאליו נחשף, פולארד לא הביע חרטה. אף על פי שידע כי תשובה לא מוצלחת עלולה להזיק לו, הוא אמר: "ראשית, הייתי עולה לארץ. אחד הדברים שאני מצטער עליהם הכי הרבה הוא שלא נפל בחלקי לשרת את המדינה שלי כחייל במדים. לא יהיה נכון כרגע לנסות לשחזר את ההיסטוריה. אנחנו מדברים לא על מה שהיה, אלא על התוצאות של מה שהיה. על מה שקרה לי. מה שהייתי צריך לעשות הוא לחזור הביתה ולעלות לישראל. מהיום שנעצרתי אני נלחם רק על כך".
אתה טוען שמניעיך היו אידיאולוגיים, הקשיתי, אבל האמת היא שמשלב מסוים קיבלת אלפי דולרים תמורת הסודות שסיפקת.
"הכסף, הכסף", השיב פולארד באנחה. "לכסף לא הייתה אף פעם חשיבות של ממש בהחלטתי להיות סוכן למען ישראל. הוא היה בבחינת משכורת, כפי שכל סוכן מקבל. גורמים מסוימים במערכת הביטחון ובפוליטיקה הישראלית ניסו להציג אותי בצורה מכוערת כרודף בצע. זאת הייתה דרכם לחמוק מאחריות למעשיהם".
אף שהוקצבו לנו שעתיים, הראיון נמשך כמעט שלוש שעות. כשפנינו לצאת מחדר הביקורים, בתום הראיון, פולארד רץ אחריי וחיבק אותי. "אל תשאיר אותי בבור הזה, עזור לי לצאת מכאן", לחש באוזני. את המילה "בור" אמר בעברית.
× × ×
סיפורו של פולארד נגע לליבי. הרגשתי אז שהוא אכן הופקר לגורלו, כפי שטען. הנטישה הזאת היא אמנם חלק מההסכם הלא־כתוב בין מרגלים ומפעיליהם, אך סיפורו של היהודי המסור הזה, שהתעקש באוזניי שעשה מה שעשה ממניעים אידיאולוגיים ואז ננטש במערכה על חייו, צרם לי מאוד.
לקראת שחרורו הקרב של פולארד, ב־2015, פירסמתי כתבה נוספת בעניינו. בדעת הקהל הישראלית הוא כבר נתפס אז כיהודי נרדף שהקריב את חירותו לטובת המדינה ולטובתה בלבד – ושזכה בתמורה להפניית עורף ולנטישה. הרגשתי שהגיע הזמן לספר סיפור קצת שונה על פולארד. סיפור שלקח גם לי עצמי זמן להבין.
בחודשים שקדמו לפרסום הכתבה שוחחתי עם רבים מהמעורבים בפרשה, בצד הישראלי ובצד האמריקאי. לאחר 30 שנה, ולקראת סיום תקופת המאסר, הם הרגישו שהגיע הזמן לומר את האמת - גם, ואולי בגלל, שהאמת הזאת לא מתיישבת עם המיתוס שנוצר סביב האיש.
הסיפור שלא סופר על פולארד כלל פרטים שנודעו רק במהלך השנים ושנגעו למפעיליו של פולארד, למניעיו ולאישיותו, ליחסיו עם אשתו אן, לדברים שאמר לחוקריו, לנאמנות הבלעדית שהציג כלפי ישראל לכל אורך השנים וגם בראיון איתי – ואפילו לדרך שבה התברר שריגל עבור ישראל.
כפי שציינתי, כשפגשתי אותו ב־2004 אמר פולארד כי "לכסף לא הייתה אף פעם חשיבות של ממש", וכי גורמים ישראליים ניסו לצייר אותו כרודף בצע. אלא שאנשי המקצוע בגופי הביון לא מאמינים בסוכנים שפועלים מטעמים אידיאולוגיים. המערכת אמנם מגייסת מפעם לפעם מתנדבים, אבל דואגת להפוך אותם מהר מאוד לשכירים התלויים בטובות ההנאה שהם מקבלים ממפעיליהם.
לצורך הכנת הכתבה נפגשתי עם מי שהיה אחד מגדולי מגייסי הסוכנים בקהילת המודיעין, מקצוען ששיטות העבודה שלו עדיין נלמדות במוסד. "רגע ההצלחה של הגיוס מגיע רק אחרי שהסוכן מסכים לקבל תמורה כספית. פולארד לא היה שונה מכל סוכן אחר, לא טוב יותר ולא רע יותר", אמר וציטט אמירה המיוחסת לאנשי MI6, שירות הביון הבריטי המהולל: "סוכן שלא עולה כסף, עולה בסופו של דבר זהב".
הלק"ם הייתה למעשה כתובת טבעית לגיוס סוכן והפעלתו בארצות־הברית, דבר שהמוסד נמנע ממנו במסגרת המחויבות ההדדית בינו לבין הסי־איי־איי. רפי איתן, שעמד בתקופה ההיא בראש הלק"ם, היה מוותיקי מערכת הביון הישראלית ואיש מודיעין מוערך ומנוסה. הוא עשה את כל הצעדים הנדרשים כדי להפוך את פולארד לסוכן בשכר. איתן הורה למפעיליו של פולארד – סגן הנספח המדעי בשגרירות בוושינגטון אילן רביד; העוזר המדעי בקונסוליה הישראלית בניו־יורק יוסי יגור; ואיש חיל האוויר אל"מ אביאם סלע – להציף אותו את בכסף. כשפולארד ביקש את ידה של חברתו אן הנדרסון, הלק"ם דאגה לממן לו טבעת אירוסים יקרה, משובצת יהלום, ולהטיס את הזוג למסעדת מקסים בפריז. רביד וסלע חלקו שולחן עם הזוג המאושר במסעדה המפורסמת, אחת היקרות בעולם.
במהלך העסקתו של פולארד העלו אנשים במערכת חששות מפני הנזק שהוא עלול לגרום. המסתייגים לא ידעו שלפני גיוסו לצי האמריקאי ניסה פולארד להתגייס לסי־איי־איי ונדחה, בין השאר בשל בעיית אמינות, נטייה לפנטזיות וצריכת סמים. הם הצביעו על מאפיינים כמו פזיזות, חוסר אמינות ונטייה להתפרצויות.
מתיאורים בדיעבד, מי שהציג את עצמו כ"בחור יהודי טוב" שהסתבך למען מדינת היהודים, הצטייר כאישיות בעייתית, מכורה לריגושים ולכיבודים. לאחר פרסום הכתבה פגשתי איש אקדמיה בכיר שכתב רבות על ריגול ישראלי. הוא סיפר לי שכאשר התפוצצה הפרשה, למד באחת האוניברסיטאות האמריקאיות החשובות, ואחד המרצים שלו אמר לו בתמיהה, "איך העסקתם את פולארד? הרי הוא היה מסתובב פה בקמפוס ומתרברב שהוא מרגל עבור המוסד!" אלא שהמערכת הייתה כל כך נלהבת ממה שפולארד הביא, עד שבחרה להתעלם מכל סימן מדאיג. פולארד היה קלף הניצחון של הלק"ם מול המוסד ואמ"ן.
איתן ראה בפולארד מה שרואים מפעילים במופעליהם בכל מערכות הביון: סחורה מתכלה. יום יבוא והסוכן יישרף. זה גורלו. בינתיים צריך לנצל אותו ככל האפשר. זאת הייתה גם גישתו של יצחק שמיר, בעצמו מפעיל סוכנים ותיק במוסד. כשפולארד נעצר אמר שמיר, אז שר החוץ בממשלת האחדות, כי "התפקיד של פולארד הוא לשבת בכלא ולשתוק".
אחד המקורות שסיפקו נקודת מבט שונה מהדימוי של האידיאליסט היהודי שנענש בחומרה מופרזת מסיבות לא ענייניות, היה רונלד אוליב, איש הצי האמריקאי שהיה חבר בצוות שחקר את בני הזוג פולארד. ב־2006 פירסם אוליב ספר בשם 'ללכוד את ג'ונתן פולארד', שמעולם לא תורגם לעברית.
לטענתו, פולארד גנב והחזיר כמות עצומה של מסמכים – יותר ממיליון דפים בסיווג הסודיות הגבוה ביותר, בהם תצלומי אוויר שהעבירו לווייני ריגול אמריקאיים. לישראל לא היו בתקופה ההיא לווייני ריגול, וארצות־הברית לא הסכימה לחלוק איתה את התצלומים שברשותה. היו שם תצלומים של מפעלי נשק כימי וביולוגי בעיראק ובסוריה ושל אתרים גרעיניים בפקיסטן, בסיסי צבא במצרים ומחנות של אש"ף בתוניסיה. התצלומים מתוניסיה סייעו לצה"ל לתכנן ולבצע את מבצע רגל עץ, ההתקפה מהאוויר על מטה אש"ף ב־1 באוקטובר 1985.
לתיאבונו של פולארד למסמכים סודיים לא היה גבול. לפי אוליב, אחרי שסיפק צפנים של אתרי הנשק הגרעיני של ברית־המועצות ושל נושאות מטוסים וצוללות רוסיות, צפנים שהושגו באמצעות טכנולוגיות אלקטרוניות, הבינו מפעיליו הישראלים שהוא מגזים. עצור, הם אמרו לו, אל תבריח החוצה מסמכים שאין להם קשר לאינטרסים ביטחוניים ישראליים. פולארד לא עצר. הוא הסניף מסמכים כמו שנרקומן מסניף קוקאין.
אפרופו קוקאין, חלק מהכספים שקיבל הלכו לסמים: שני בני הזוג צרכו סמים במהלך העסקתו של פולארד כמרגל, עובדה שעלתה בחקירה האמריקאית.
ולא רק סמים עשו בני הזוג יחד. בין פולארד לבין אשתו אן לא היה מידור. לימים יאמרו בכירים במערכת הביטחון בישראל שזה היה אחד המשגים החמורים של הלק"ם בהפעלתו: לפולארד לא נבנה סיפור כיסוי מול אשתו. להפך: היא הייתה שותפת סוד, ידעה למען מי הוא מרגל ומה הוא מקבל בתמורה.
לפי עדות חוקריו של פולארד, בשלב מסוים שאלה אן את בעלה מדוע, בעצם, לרגל רק עבור ישראל. הרי הסחורה שהוא מוציא ממחשבי הצי יכולה לעניין מדינות נוספות, שישמחו לשלם בעדה. פולארד השתכנע ומכר מסמכים לסין, לטייוואן ולדרום־אפריקה. כשנתפס, מתאר אוליב בספרו, היו ברשותו שתי מזוודות עם מסמכים על סין שנועדו למכירה לשלטון בטייוואן.
במהלך 1985, כותב אוליב, החלו הממונים על פולארד לחשוד בו. ב־18 בנובמבר, שלושה ימים לפני המעצר, זימן אותו אוליב לתשאול לפני בדיקת פוליגרף והצליח להוציא ממנו הודאה במכירת מסמכים סודיים ביותר למדינה זרה. אז עדיין לא היה ידוע שמדובר בישראל.
פולארד שוחרר לביתו תחת מעקב, אך הצליח לחמוק ממנו וביקש בבהילות להיפגש עם סלע. השניים נפגשו ביום חמישי, 20 בנובמבר, יום לפני המעצר, במסעדת פירות ים בצ'בי צ'ייס, מרילנד, פרבר של וושינגטון הבירה. פולארד סיפר לסלע שנחקר על ידי אנשי האף־בי־איי בחשד שהוא מוכר סודות. השניים חזרו ושיננו את פרטי תוכנית המילוט שהוכנה עבורו מבעוד מועד. פולארד היה מבוהל. סלע הדגיש בפניו: אם תיתפס, לעולם אל תחשוף את זהות המפעילים שלך. בתום השיחה עזב סלע בחיפזון את המסעדה, תפס רכבת לניו־יורק ובאותו לילה עלה על טיסה לאירופה ומשם לתל־אביב.
כך, לפי התוכנית, נהגו גם יתר הישראלים: רביד טס למיאמי ומשם למקסיקו ולישראל, יגור יצא לקנדה ומשם לישראל, וגם אירית ארב, המזכירה שהייתה אחראית לקבלת המסמכים ולצילומם, נמלטה למקסיקו ומשם לישראל. בתוך יממה היו כולם מחוץ לארצות־הברית, לא לפני שדאגו לנקות את הדירה שבה פעלה מכונת הצילום.
היחיד שלא פעל על פי תוכנית המילוט היה פולארד עצמו. הפאניקה השתלטה עליו. במקום לעלות על רכבת בוושינגטון ולחצות את הגבול לקנדה, כפי שנקבע, הוא ואשתו נסעו במכוניתם עם מזוודת המסמכים אל בניין שגרירות ישראל בוושינגטון. כמה מכוניות מלאות סוכני אף־בי־איי דלקו אחריהם. פולארד ניסה להיכנס לחניון השגרירות, אך השער סירב להיפתח ומאבטח יצא אליהם. "אני סוכן של מדינת ישראל", צעק פולארד. "חשפו אותי. אני מבקש מקלט. אם לא תכניסו אותי, יעצרו אותי מיד".
המאבטח לא התרשם. הוא חשד שמדובר בתימהוני והתקשר לקצין הביטחון, שהורה: "סלק אותו מיד". לממונים על האבטחה בשגרירות לא היה מושג במי מדובר.
בשנים שלאחר מכן הופצו סיפורים על כך שהציר בשגרירות אליקים רובינשטיין, לימים המשנה לנשיאת בית המשפט העליון, הורה לסלק את פולארד ואחראי כביכול להסגרתו. האמת היא שרובינשטיין כלל לא היה בבניין ואיש לא שאל אותו מה לעשות, אך ניתן להניח בביטחון מוחלט שאילו היה נדרש להחליט, היה נוהג בדיוק כמו אותו קב"ט. הוא הדין ברפי איתן, שאמר לימים: "את הזוג פולארד היה צריך לסלק מיד מהמתחם. הוא, ורק הוא, הביא על עצמו את סופו".
איתן כנראה צודק. בני הזוג פולארד נעצרו בו במקום, אך לדברי אוליב, אלמלא ניסו השניים לקבל מקלט בשגרירות ישראל, ייתכן שסודם לא היה נחשף כל כך מהר.
בעקבות מעצרו של פולארד נקראו הדיפלומטים הישראלים בוושינגטון לבירור ברשויות הממשל. אלה לא החמיצו את העובדה שדיפלומטים ישראלים עזבו את ארצות־הברית בחטף ושמו לב שמשרדי הקונסוליות בארבע ערים, שבהן היו נציגויות מדעיות ישראליות, מתפנים מאנשיהם ונעשית בהם גריסה־רבתי של מסמכים. אותן נציגויות מדעיות היו למעשה, כולן או חלקן, נציגויות של הלק"ם. עד אז לא היה ידוע על קיום הלק"ם - לא לציבור בישראל ולא מחוץ לה - והיא נחשפה לראשונה בתקשורת האמריקאית בעקבות המעצר. ישראל הרשמית הכחישה כל קשר, והדבר רק ליבה את הזעם של פקידי הממשל.
בעוד חקירת פולארד נמשכת, התגבשה בצמרת ממשל רייגן ההחלטה להציג לישראל דילמה שאין דרך לתאר אותה אלא כקיומית: או שישראל תיענה באופן מוחלט לתביעות הממשל, או שיופסק שיתוף הפעולה האסטרטגי ותושעה אספקת הנשק לישראל.
ואלה היו התביעות: ישראל תתנצל בפומבי, תחזיר את כל המסמכים שבידה, כולל תצלומי האוויר, תתחייב לא לרגל לעולם בארצות־הברית ותאפשר לנציגים אמריקאים "לראיין" את כל המעורבים בפרשה, בתמורה למתן חסינות מהפללה. אשר לפולארד, אם תנוח דעתם של הנציגים האמריקאים משיתוף הפעולה הישראלי, יוסכם שהוא יישב בכלא עד 20 שנה.
הצגת האולטימטום הוטלה על מזכיר המדינה ג'ורג' שולץ, דווקא משום שנחשב לידיד ישראל. במוצאי שבת, 28 בדצמבר 1985, טילפן שולץ לראש הממשלה שמעון פרס. השעה הייתה שלוש לפנות בוקר בישראל – שעה אכזרית, אבל תוכן השיחה היה אכזרי ממנה. השניים דיברו קרוב לשעה וחצי ובסוף השיחה נעתר פרס לכל הדרישות וסוכם שמשלחת בראשות אייב סופר, היועץ המשפטי של מחלקת המדינה האמריקאית, תגיע לישראל בהקדם ותסכם עם עו"ד רם כספי ועם ראש השב"כ אברהם שלום, נציגיו של פרס, את כל הפרטים.
פרס הביא לישיבת קבינט מיוחדת את הסיכומים עם שולץ. שר המסחר והתעשייה אריאל שרון ושר האוצר יצחק מודעי הצביעו נגד התכתיב של שולץ. רוב השרים – ובהם שר החוץ שמיר ושר הביטחון יצחק רבין – הצביעו בעד.
× × ×
ההחלטה להעלים את אל"מ אביאם סלע התקבלה עוד לפני הגעת המשלחת האמריקאית לארץ. התקווה הייתה שמכיוון שאינו מופיע ברשימת ה"מרואיינים" שהעבירו האמריקאים, יהיה אפשר לדלג על חקירתו. הוא הוברח לקפריסין.
הפגישה הראשונה בין אנשי הצוות האמריקאי לעמיתיהם הישראלים התקיימה במלון במתחם הקאנטרי קלאב שבפאתי תל־אביב. הוסכם בה שהמעורבים בהפעלת פולארד ייהנו מחסינות אם יעידו אמת ואת כל האמת. אם יתגלה ששיקרו או לא אמרו את כל האמת, חסינותם תתבטל.
גביית העדויות התקיימה במתקן תעש ברמת־השרון, בנוכחות עורכי הדין של כל המעורבים, וקציני ביטחון שהוסמכו להפסיק את העדויות אם יעלה חשש לפגיעה בביטחון המדינה. איתן, שמינה לעורך דינו את דב ויסגלס, נטל על עצמו את מלוא האחריות לגיוסו ולהפעלתו של פולארד והעיד כי איש מהממונים עליו לא ידע על כך. כמעט 30 שנה יחלפו לפני שיסכים לגלות כי גם ראש הממשלה פרס וגם שר הביטחון רבין ידעו על ההתרחשויות בזמן אמת. בתשובה לשאלה אם עוד אנשים היו מעורבים בעניין, מעבר לאלה שזומנו להעיד, השיב איתן בקצרה: "היה עוד ישראלי אחד". חוקריו לא שאלו למי הכוונה.
מיד בשוב המשלחת מישראל לוושינגטון הציגו החוקרים לפולארד ערימות של מסמכים שקיבלו בארץ. "הישראלים מכרו אותך, הם מסרו לנו את כל המסמכים שגנבת", הטיחו בפניו. פולארד, שהבין שנזרק לכלבים, הגיב בהתאם. "זה לא כל החומר", אמר לחוקריו. "הם רימו גם אתכם".
"הישראלים ניסו לעבוד עלינו", אמרו לי בדיעבד גורמים אמריקאיים שדיברו איתי. בדיקה שביצעו במחשבי הצי במרילנד העלתה שלא כל המסמכים הוחזרו לידיהם, והחוקרים הסיקו שישראל מרמה.
זמן קצר אחר כך התחיל פולארד לזמר בשטף שהחוקרים התקשו להפסיק. הוא הוסיף לרשימה את שמותיהם של יוסי יגור, אילן רביד ואירית ארב. הוא תיאר בפירוט את מקומות המפגש ביניהם לאורך כל תקופת הפעלתו. הוא סיפר על דירת המסתור, שאליה היה מגיע עם מזוודות מלאות במסמכים, ועל השעות שבהן שב אליה כדי לאסוף את המסמכים בחזרה ולגרוס אותם במשרדו.
אבל לפני הכל, כך למדתי בדיעבד, פולארד גילה לאמריקאים שם אחד, שעליו לא ידעו: "המפעיל הראשי שלי היה קולונל מחיל האוויר ששמו אביאם סלע", אמר להם האיש שב־2004 סיפר לי שעזר לסלע לצאת מארצות־הברית בשלום וטען כי מעולם לא הסגיר את שמו.
חשיפת שמו של סלע שיכנעה את האמריקאים סופית שממשלת ישראל מוליכה אותם שולל. סלע היה אחד הבולטים שבקציני חיל האוויר וניבאו לו גדולות ונצורות, עד כדי פיקוד על החיל. אם הוא נבחר להפעיל את פולארד, לא מדובר בפעולה בלתי־מאושרת, בחריגה מסמכות, בדג רקק. פרס, הסיקו, רימה את שולץ.
× × ×
ועדת החוץ והביטחון מינתה לפרשת פולארד ועדת חקירה בראשות אבא אבן, וכל צד גייס חברי כנסת שישמרו על אנשיו: אהוד אולמרט ודוד מגן הצטרפו לוועדה כדי להרחיק מצרה את שמיר ובמידה פחותה גם את משה ארנס, שהיה שר הביטחון בעת גיוסו של פולארד; ואילו חיים רמון ומיכה חריש התגייסו כדי להגן על רבין ופרס.
שלא במפתיע, רפי איתן היה עד מרכזי בוועדה. "הוא היה הגבר היחיד", אמר לי עליו אחד מראשי מערכת הביטחון בתקופה ההיא. מול הוועדה העיד איתן כפי שהעיד בפני האמריקאים, שהכל היה מעשה ידיו: הוא היה המגייס, המפעיל והמפיץ והיה היחיד שידע על פולארד ושהחזיק במסמכים המקוריים. האמת הייתה שונה, כמובן: איתן שיתף בתנובה של פולארד את כולם, מפרס, רבין ושמיר ועד ראש אמ"ן אהוד ברק.
35 שנים אחרי פרוץ הפרשה, אין כל ספק כי ארבעת אלה היו שותפי סוד מלאים בה, זאת על סמך שני דברים ברורים: אחת, כל מי שנתקל במסמכים שהעביר פולארד ידע שהם סודיים ביותר, שהרי בתחתית כל אחד מהם נכתב: "המוסר מידע ממסמך זה דינו מוות" – כמו בכל מסמך אמריקאי סודי ביותר; ושתיים, העובדה שמאז השבר של מלחמת יום הכיפורים התגבשו בישראל ההבנה, ובעקבותיה ההחלטה, שלפיהן צמרת ההנהגה המדינית תיחשף תמיד לחומרים מקוריים, ממוסמכים, ולא רק לסיכומים, לפרשנויות או לחומרים מתווכים.
הודות לפעילותם האינטנסיבית של ארבעת חברי הכנסת שהתגייסו לוועדה, היא הגיעה למסקנה שהדרג המדיני – שמיר, ארנס, רבין ופרס – לא היה מודע לפעילותו של פולארד, אך אבן הסכים לכלול במסקנותיה משפט שמצביע על אחריותם העליונה של ראש הממשלה פרס ושר הביטחון רבין לכישלונות שנבעו מהפעלתו של פולארד.
ומה בדבר הטענה של פולארד שלפיה האמריקאים הפרו את ההסכם איתו רק בשל השקרים של ישראל? כדי להשיב על כך יש לחזור ל־4 במארס 1987, באולמו של השופט רובינסון.
על פי סיכום מוקדם בין עורכי דינו לתביעה, הסכים פולארד להודות שריגל למען מדינה ידידותית בלי כוונה לפגוע בביטחון הלאומי של ארצו. התביעה דרשה להטיל עליו 20 שנות מאסר, ובית המשפט נקרא לאשר את העסקה. אלא שהשופט רובינסון החליט לדחות את עסקת הטיעון וגזר על פולארד מאסר עולם בלי אפשרות לחנינה.
גזר הדין התבסס על חוות דעת שהגיש לבית המשפט שר ההגנה קספר ויינברגר – 46 עמודים שמסווגים עד היום כסודיים ביותר ושפירטו את הנזקים שמעשיו של פולארד גרמו לדעתו לביטחונה של אמריקה.
לימים התפרסמו הדלפות מהמסמך של ויינברגר. בין השאר נטען שם כי פולארד חשף את שמותיהם של סוכנים שגויסו על ידי הביון האמריקאי לרגל בברית־המועצות וכי השמות הגיעו לידיעת הסובייטים, שהוציאו להורג יותר מ־20 סוכנים. מאוחר יותר התברר שמדובר בשקר מוחלט: מי שהיה אחראי להסגרתם של הסוכנים היה למעשה אולדריץ' איימס, מבכירי הסי־איי־איי, שריגל עבור הרוסים. האם ויינברגר, שהיה האויב הגדול של ישראל בממשל רייגן, שיקר בזדון או הוטעה על ידי מקורותיו? השאלה הזאת נותרה פתוחה. ×
הספר 'לעיניך בלבד' רואה אור בימים אלה בהוצאת 'ידיעות אחרונות' ובאפליקציית 'עברית'
לפנייה לכתב/ת 
