פנקס שעון הקיץ
טוויסט אנד שאוט/ בפנקסו של שעון הקיץ נרשם: עוד חורף חלף. הנה שוב העבירו אותי מחוג קדימה ואם אחוש בדידות אחזור אחורנית.
אז חזרתי גם אני אחורנית דווקא ל'טוויסט אנד שאוט', שיר חיפושיות ממסיבות גיל 16, ובהסתמך עליו נכון לומר שאנחנו בינתיים בהפוגה. כלומר, אחרי ימי השאוט, ולפני ימי הטוויסט הפוליטי הבא.
אז נכון שסיפור הבחירות נבלע בעיסת המצה בריי וטיולי הפסח שעם ישראל יצא אליהם מעבדות הקורונה לחירות הפרט והמשפחה. אבל אני עדיין זוכר איך לפני שבוע וחצי בקלפי שבה נכחתי עמדו בתור אנשים ממוסכים במסכות שבעיניהם ניכר היה שבא להם להצביע ולסיים כבר באיזו הכרעה. ואז לפתע פתאום, כששבר מישהו את השתיקה התורית והתבדח שקלפי 3 (מספר בדוי) היא רק של מצביעי מפלגה מסוימת, נבהלה זו שלידי ושאלה אותי: באמת? "לא, לא באמת" הרגעתי אותה. "את יכולה להצביע למי שבא לך, אם תזהי את האותיות".
טקס ההצבעה/ ואכן, כשנעמדתי מאחורי פרגוד הקרטון לקחה לי דקה ארוכה לזהות את פתקי המפלגות כי באתי בלי משקפי ראייה, ופתאום שמתי לב שאני מזמזם לעצמי את "כל הרחובות כבר ריקים, הסמטאות כולן שלו", מהשיר 'בלדה לשוטר' מתוך הסרט הנהדר 'השוטר אזולאי'. לרגע לא הבנתי למה, עד שנפל לי האסימון. כי כשמטרטרים לך את השכל עם שירים שהפכו לפרסומת זה נתפס בסוף. אבל ראבק, למה עכשיו באמצע הקלפי? ואם כבר, אז למה לא השורה "אומרים ישנה ארץ, ארץ שכורת שמש”, מתוך שירו של שאול טשרניחובסקי?
אבל "כל הרחובות" לא הרפה ממני, וכשעמדתי שם מזומזם הבנתי שמכל הבלגן שעברנו נשאר בסוף רק האדם הקטן, רחובותיו ופתקו. וניסיתי לא לפקשש את הפתק שבחרתי ולשים אותו בול בתיבת הקרטון, שעה שקול פנימי לחש לי, תזכור שאתה הקובע.
ולמרות שעברתי כבר עשרות מערכות בחירות, נכנסתי לפאניקה מה"אני הקובע" הזה, בערך כמו שאני נכנס לפאניקה כשאני יוצא מחניונים ולא יודע לאן להכניס את פתק היציאה כדי שהשער ייפתח. ואז הופיעה אצלי עוד דילמה: האם צריך להדביק את הלשונית למעטפה או שיפסלו אותי? אבל כיוון שהתביישתי לשאול הכנסתי אותה ככה ואיחלתי לפתק שלי שינוע בין שלל הפתקים שיקבעו את תוצאות הבחירות.
האירוע הגדול הסתיים תוך חמש דקות, וכשיצאתי פגשתי את האישה שעמדה מאחוריי בתור והיא שאלה: נו, הצבעת להם?
למי? שאלתי.
"להם" ענתה.
שייקה/ כל השבוע שוטטתי עם השיר הזה מ'השוטר אזולאי' בלב וחשבתי כמובן על שייקה אופיר ששיחק את השוטר בסרט, ואיך זכיתי להופיע במחיצתו בשנות השמונים בבנייני האומה בירושלים. אמנם לא שרנו יחד, אבל לפחות דרכנו על אותה במה.
שייקה אופיר היה האס הגדול שלנו, וכשהצטרף לקבוצה שהקימה את איגוד אמני ישראל והיינו יושבים בישיבות הייתי פשוט מתבונן בו בהערצה, ולא פעם ניסיתי לחבר את מי שהיה השוטר עם זה שעשה את המערכונים עם הסיגריה, או ציונה והעין המקולקלת. ופעם אפילו ישבו זה מול זה שייקה ומי ששר את השיר שליווה את הסרט על השוטר הנוגע ללב אזולאי, הלא הוא אושיק לוי שבקולו הטנורי הנפלא הפך את המילים של אהוד מנור והמנגינה של נורית הירש לזהב טהור. יס, יס, יס לפני היס.
איפה השלם?/ סבב הבחירות הרביעי, יחד עם שנת הקורונה, ילדו מקרבנו עולם חדש. החל משפה חדשה דרך אופנת הדיבור לשני המינים, כמו מצביעים ומצביעות, בוחרים ובוחרות, ועד סלבס חדשים כמו פרופסורים, דוקטורים, קמפיינרים, נינג'ות, כולל אפילו טועמי מאכלים. כך למשל במסגרת הטרנד החדש של לפני חדשות שמונה, כשמבררים איזו מנת פיצה טובה יותר - זו מהסופר, מהבית או מהמכולת של השכונה שלנו.
שנת הקורונה פירקה וחיברה אותנו, עד כדי כך שמרוב שלא היינו בטוחים מי אנחנו, הלכנו להצביע כדי לברר. והנה שוב גילינו שבסך הכל כולנו עדיין די מפוצלים. אז איפה מסתתר השלם? שאל אותי אלעדיק בסקרנות, ולא ידעתי לענות.
תיאטרון עולה/ ההצגות החלו לעלות לאט־לאט בתיאטראות וסימנו את תחילת ההתאוששות אחרי המשבר הגדול בתרבות. שר התרבות והספורט, המאופק בדרך כלל, חייך טיפה, ואילו אני שמתי לב לקשר בין השמות של ההצגות האקראיות אלינו.
בחאן הירושלמי, למשל, העלו את 'טייבלה והשד' מאת יצחק בשביס־זינגר, חתן פרס נובל שהיה גר לא רחוק מהסמטאות של סבי האמריקאי גבריאל בלואר איסט סייד אוף ניו־יורק. בקאמרי עלתה הצגה אחת בשם 'הבן' והצגה אחרת בשם 'הנכד'. מעניין, כי כל אלה היו בין השאר דברים שהתעסקנו איתם בשנה החולפת. למשל, לראות את עצמנו מול הבנים והבנות והנכדים והנכדות, לפני ואחרי הסגרים. ומה עם השד? אתם שואלים. הקורונה לא הייתה שד לדעתכם? או לפחות סוג של?
בחזרה לחזרה/ וכשהבנתי שכבר אי־אפשר למשוך זמן ושאני חייב לעשות חזרה עם הלהקה, נסעתי ביום חמישי האחרון לאולם זאפה בהרצליה. החניתי ת'רכב בחניון, ועם דפיקות לב כאילו אני בדרך לרופא שיניים עליתי במעלית המשאות ונכנסתי לאולם. וכשנכנסתי, סינגולדה כבר עמד למזלי באמצע הבמה וניצח על הלהקה שניגנה את 'ארץ חדשה', וכשהצטרפתי גיליתי מיד ששריר השירה חזר לעצמו. ממש כמו לעלות על אופני הרים וגבעות אחרי מיליון שנים.
שיר רדף שיר. וכשהגעתי לסוף הרשימה נכנס בי שד קטן כזה (אולי כמו של טייבלה) ובא לי להציע להם לשיר את "כל הרחובות כבר ריקים, הסמטאות כולן שלו", אבל לא אמרתי להם כי חשבתי שהם יחשבו שהשתגעתי בקורונה. ובמקום זה קינחנו ב'תתארו לכם' וב'ירח'.
אחר כך התיישבנו לברר מה עבר על כל אחד מחברי הלהקה. אבל רוב חבריי לנגינה הסתירו את צופן הנפש שלהם, אולי כדי לחסוך מעצמם כאב, ואמרו: טוב שנגמר. וכשיצאתי מהחניון נרגש מהאירוע, שמתי למזלי את הפתק הנכון במדחן, צעקתי יש, שילמתי 91 שקלים על שלוש שעות שירה מחודשת אחרי שנה עקרה ושותקת, ונסעתי לי בין הסמטאות של כביש החוף שהיו לרגע כולן שלי.
לחצוב את הנפש/ החג הגיע. עברנו את הסדר פ'סדר. כיוונו את שעון הקיץ למול שני פרפרים שחגו בשמחת האביב מעלינו. האור עלה מאוחר בבוקר וירד מאוחר בערב. כל החג ניסינו לחצוב את דרכינו לנורמליות, דרך הרחובות המפוקקים כמו בפקק האוניות המוזר בתעלת סואץ. ואכן, היינו אחרי ארבע מערכות בחירות, שני חיסונים, קורונה אחת ואבא אחד שקנה לבן האהוב שלו גדי בשני זוזים.
ובאמצע החג בא לי להציע למשפחה שלי ללכת למוזיאון היהודי הגדול בעולם שנפתח בתל־אביב ונקרא 'אנו' (ANU), כדי לברר שוב ובפעם המי יודע כמה מי היינו ומי אנו עכשיו, והאם חלילה אנו באנו ארצה כדי להצביע ולהצביע־ולהצביע בלי הפסקה עד שנמצא בסוף, כמו בשיעורי מתמטיקה, את השלם.
ובינתיים בבבקרים התעוררתי לפני שעון הקיץ אבל ראיתי שוב את האביב.
לפנייה לכתב/ת 
