החמישייה הפותחת

יש משהו טריקי בלומר למישהו, "גדלתי עליך". המחמאה מקפלת בתוכה גם התרפקות על העבר שעלולה לרמוז שהיום אתה כבר פחות רלוונטי. החמישייה של 'זהו זה' התאחדה בתחילת המגפה בזכות העובדה שגדלנו עליהם. בזכות הגעגועים, הנוסטלגיה, יאצק, הבאבא בובה, הפולניות, הצורך שמישהו יחזיק לנו את היד כשהכל מתפרק מסביב. אבל באופן מפתיע הם עלו שלב אבולוציוני ומצאו את החיבור לקהל דווקא מחוץ למערכונים, בקלאסיקה מוזיקלית שהפיק אמיר לקנר וחידשו בכל תוכנית. "זו חתיכת תגלית", אומר גידי גוב. "פתאום ההורים הקשיבו לשירים והדביקו את הילדים שלהם. זה לא דבר שצפינו. זה קהל לגמרי חדש שהגיע ל'זהו זה'. בהתחלה הייתי פוגש את בני גילנו או את אלה שצפו בנו בשנות ה־70 והם היו אומרים, 'תשמע גידי, איזה עונג אתם עושים לנו'. לקח כמה שבועות מתחילת התוכנית, והתחלתי לקבל תגובות גם מבני 20, ואז גם מהילדים. תשמע, זה די מדהים".

הוקלט באולפני הספרייה המרכזית לעיוורים ולבעלי לקויות קריאה  

קושניר: "עשינו 50 שירים רצוף בשנה, אתה יודע מה זה? ילדים קטנים, אפילו בגילים שש עד שמונה, מאוד מתחברים לזה, התברר. הנכדים של מוני שרים את הכל בעל פה".

גוב: "קיבלתי סרטון של ילדה בת חמש ששרה שיר שלנו מ'זהו זה'. אתה שומע את הפידבקים ברחוב וזה נהדר. אבל אין מישהי שניצלה ממוות בזכות השיר וגם הקורונה לא עברה מהעולם בזכות השירים שלנו. זה לא הגיע עדיין לרמה כזו".

גליקמן: "עד האיחוד של 'זהו זה', קיבלתי בעיקר תגובות ברחוב על 'שטיסל'. פתאום, כשאני יוצא עם הכלב מאוחר בלילה או מוקדם בבוקר, באים צעירים ומדברים איתי על השירים שלנו. זה כמו נס שקרה לנו".

למה נס? בכל זאת, עשיתם דבר או שניים במהלך השנים.

"אף אחד לא ציפה שבגילנו המופלג פתאום נתגלה יחד במוזיקה. זה גם דבר גדול שפתאום אני בכלל שר. נכון ששרתי לפני כן אבל זה היה תמיד עם מניירות של מישהו שיודע שהוא לא זמר. הייתי שר כמו חיקוי, לא בקול שלי".

גוב: "עכשיו הכל נראה כאילו ברור, אבל זה שהשירים הפכו לחתיכת עניין זה לא דבר שתיכננו. אנחנו מזיעים כל השבוע על המערכונים, ופתאום השירים הם עוגן".

אתה זמר בעצמך, לפני הכל. איך תגלית?

"עזוב אותי לבד. לא היינו אשכרה זמרים יחד, עשינו 20 שירים ב־15 שנה, שהיו חלק מהעלילה של התוכנית. הלהקה שרה לא באילוץ אלא יפה. בעצם זה העניין, נהיינו גם להקה".

בראבא: "זו פעם ראשונה בחיים שמדברים איתי על שירים שאני עושה. פתאום מישהו ברחוב זורק לי אם אני זמר או משהו כזה".

מאיזה שיר הכי נהנית?

"'ילדותי השנייה'. אני בכלל עכשיו חווה את ילדותי השלישית, בזכות בתי שמלאו לה שש. היא נולדה בפסח, אז קראנו לה שי, כי זה שי לחג. וזה שבאותו גלגול אתה מקבל הזדמנות לתיקון הורי וזוגי, כמו אצלי, זה נדיר".

מושונוב: "כשאתה שר במצב כזה קיצוני כמו המגפה את 'ילדותי השנייה', אתה מקבל משמעות נוספת. קודם כל זה שיר עלינו פתאום, כשאנחנו חוזרים לילדות שלנו ההיא. או שאתה שר 'מחוזקים לעולם', זה גם קיבל משמעות נוספת. שלא לדבר על 'מיליונים', של אתי אנקרי".

גידי: "באותה תקופה שיא ההפגנות, גם בבלפור, והנושא היה לא ביבי אלא 'אין לנו כסף, אנחנו לא יכולים לחיות'. ואנשים פותחים טלוויזיה ורואים את 'מיליונים' ואומרים לעצמם: יש פה אמירה".

× × ×

הרבה מאוד ניסיונות נעשו לאחד מחדש את החמישייה של 'זהו זה' מאז ירדה מהאוויר של ערוץ 2, אי שם בשנת 1998. לפני מספר שנים הועלה רעיון של איחוד לסדרה ארוכה של מופעי במה, שאפילו הבשיל לפגישות בהשתתפות מלאה והיה רגע לפני מהלכים מעשיים, אבל איכשהו הפעילות האינטנסיבית של כל אחד מהם הרחיקה את הקאמבק. עד שהקורונה עצרה את העולם והצליחה להביא למימוש הפנטזיה בתאגיד. מה שהתחיל כפרויקט קורונה של עונה קצרה נמשך לעוד עונה ועוד עונה, עד שהגיע לחגיגות מיוחדות ביום העצמאות הקרוב. ספיישל 'זהו זה' ישודר בכאן 11 בערב יום העצמאות, בשעה 21:30. במסגרת הספיישל תבצע החמישייה שלושה שירים בעיבודים מיוחדים, לצד התזמורת הפילהרמונית, ויהיו גם כמה הופעות אורח מפתיעות. אם שואלים אותם על האיחוד הזה, זה בכלל לא מקרי. "יש מחקרים שטוענים שהקורונה התפרצה כדי לאחד את 'זהו זה'", קובע דב'לה גליקמן, "שום דבר אחר לא הצליח לאחד. ניסו כל השנים, אבל כל הזמן היינו עסוקים. פתאום כולנו בבת אחת נהיינו פנויים מהצגות וכל מיני דברים אז יכולנו לבוא יחד. הבעיה היא שיש לנו קצת רגשות אשם עכשיו. למה כל העולם סובל בגלל זה".

קושניר: "בדיעבד אנחנו מדברים פה ואני חושב עוד פעם, זה סוג של נס, כי מה הסיכוי שתוכנית שהתחילה בשנת 1978 תהיה רלוונטית ב־2021?"

בהתחלה חזרתם למוכר ולאהוב, הדמויות מפעם.

"אז היה את הזקנים והבאבא בובה בתוכנית הראשונה, וזה היה קצת כמו לשחות עם גלגלי ההצלה שלך ואז לזרוק אותם, לשחרר, לומר: בוא נשחה בלעדיהם. לקח לנו כמה תוכניות".

גוב: "בכל זאת, את 'זהו זה' עשינו כבר בני 30. עבר קצת זמן מאז".

קושניר: "אני מסכים וזו לא סתם הסכמה כי אני בכלל ראיתי את 'זהו זה' כתלמיד פנימייה בכפר הירוק במועדון, ויש לי יתרון עליהם. אני חבר בלהקה הזאת אבל אני גם קהל של הלהקה הזאת, ואת זה אף אחד לא יכול להגיד פה".

גוב: "פעם היינו קוראים לו הילד. אנחנו היינו כמעט בני 40 והוא סביב 28".

בראבא: "לדעתי בתקופה כזו לראות זקנים משתטים זה מנחם. זה יצר אמפתיה שאיפשרה לקבל דברים יותר טובים ואולי פחות טובים בצורה חמימה. היה פה עיתוי וגם חיבור בינינו, שאנחנו בעצמנו לא מבינים ממש עד היום, ויוצר אנרגיה טובה. יש פה נינוחות, הגיל שלנו משחרר את האגו ואת האמביציה ויש נוחות שהיא נעימה ויוצרת חוויה משפחתית".

מושונוב:"בואו, גם לא היה לקהל הרבה מה לעשות חוץ מזה בימים של הסגרים".

גוב: "היו יכולים לראות נטפליקס, לא?"

מושונוב: "צודק, סליחה".

זה גם היה יכול לא להצליח.

בראבא: "בדיוק. אתה רוב הזמן מתגעגע לעבר, שאגב זו סתם רומנטיזציה. כי אנשים שהתגעגעו ל'זהו זה' מתגעגעים לזה שהיו צעירים ובריאים יותר מאשר לחוויה של התוכנית".

קושניר: "אחרי כל השנים האלה יש מה שנקרא קבלה מוחלטת של כל הבעיות של זה שעומד מולך".

גידי: "תשמע, צריך להגיד את האמת. פינקו אותנו פה, שזה לא ייאמן. יש אנשים איתנו כל היום, ומיליוני עוגות. בהפקות רגילות כשאתה בא זה 'חבר'ה קדימה אין זמן', ופה יש. בשום מקום בעולם לא מצלמים תשעה מערכונים ביום משמונה בבוקר עד 11 בלילה, כמו שקורה מדי רביעי. ולא היו לרגע לחצים. אנחנו קשישים כאלה, כך שמפנקים אותנו ומקבלים אותנו".

גליקמן: "עברנו כברת דרך, כך שהפעם זה היה הרבה יותר נינוח גם מהבחינה הזאת שכולנו איכשהו יותר שלווים, אבל נשארנו עם אותה התשוקה. לא עייפים, כן? יותר בשלים. בזמנו היינו צעירים ורצים. הפעם לא רצנו לכל מיני מקומות אחרים. אולי פה ושם".

בראבא: "אצלי שנים אמרו לי ברמזורים, 'בראבא תעשה לנו יאצק'. אחר כך היו שואלים, 'באמת השתנת על קלוני בשירותים?' כל פעם לפי הנושא. בהמשך שאלו על האבהות המאוחרת. אנשים פוגשים אותי ואומרים לי, 'מתוקה נורא הנכדה שלך', ואני מתקן אותם שזו הבת שלי. עכשיו באמת עוצרים אותי רק על 'זהו זה'. איך אמר אח של אשתי, 'בוא'נה חשבנו שזה יהיה בדיחה, אבל זה עובד גם עכשיו. אתם יותר מצחיקים מאז'".

× × ×

ובכל זאת, לא הכל עבר חלק. מספר מערכונים שבוצעו ב'זהו זה' הרגיזו את הצד היותר־ימני של המפה, למשל 'המירי רגב הבאה של ישראל' או המערכון על החרדי הנוחת בנתב"ג, מגיע עם חום גבוה, ומשוחרר לדרכו למרות שהוא מתושאל בענייני קורונה ועונה כי הוא מתכוון להשתתף באירועים המוניים. הטוקבקים האשימו את 'זהו זה' בגזענות, אפילו באנטישמיות. היוצר מני אסייג כתב ש'זהו זה' הפך כלי תעמולה אנטי־ביביסטי, שמאלני וגזעני: "כש'זהו זה' מטנפת על עולי מרוקו זה כמו שה־KKK יצחקו על שחורים".

גוב: "נו, אז הוא אמר. אז מה קרה? אין פה שום גזענות. קשקוש בלבוש".

מושונוב: "מה גזעני? אם זה ככה אז אפשר להגיד את זה כל הזמן על כל מערכון שהוא? למרב מיכאלי עשינו הנחות?"

קושניר: "תגיד לי, מישהו עשה לפולניות משהו כמו שאנחנו עשינו ב'זהו זה'? לדבר על עדתיות כשאתה מדבר על מערכונים ב'זהו זה' שמטפלים ונוגעים בכולם? מה הקשר?"

בראבא: "פתאום 'זהו זה' הפכה באופן מפתיע לתוכנית סאטירית פוליטית שמדברת על המצב, משהו שלא היה בעבר, וזה מזכיר לי שאי־אפשר לא לדבר על מה שביקשו מאיתנו בעצם כשנתנו לנו את המנדט הסאטירי - שנחתור לפיוס אבל נדבר על הפיצול הפנימי".

כלומר?

"יש פיל בארץ שיוצר שיתוק. אמא שלי רדפו אותה בפולין ואמרו לה 'יהודייה מסריחה'. היא באה לארץ ואמרה על המזרחי 'שוורצע חיה'. כלומר, את רגשי הנחיתות והשנאה היא הוציאה על אחרים כמו ילד מוכה שהופך לאבא מכה. מצד שני, אני בא למושב ופוגש טריפוליטאי שמדבר ערבית, אוכל מאכלים ערביים ואומר בסוף הארוחה, 'ססאמק כל הערבים'. אז יש שנאה ורגשי נחיתות בשני צידי המפה, שמנהלים אותנו".

מושונוב: "אתה רואה לגבינו תגובות של בוטים שקשורים למערכת בחירות ולא קשורים לתוכנית. כל ניסיון להפוך את זה למשהו אמיתי הוא מטופש. אבל אנחנו חיים בדור כזה של פייק, של אנשים שכדי להרוויח אלקטורט יכתבו מה שצריך".

קושניר: "אם אתה סוגר את אותו טוקבקיסט בחדר ושואל אותו שעה אחר כך, הוא לא יזכור למה כתב את מה שכתב".

גליקמן: "גם בסיבוב הקודם עשינו סאטירה ותמיד נגענו במה שנקרא אקטואליה, אם זה חברתי או פוליטי. אבל אני חושב שהנגיעה שלנו היא לא מרושעת. קשה גם למי שכאילו נמצא בצד כלשהו במפה הפוליטית לעמוד ולהגיד, 'היי, מה אתם עושים'. כי אנחנו לא חובטים, אלא עוקצים".

עובדה שמני אסייג לא יסכים איתך.

"הדיבור הזה זר לי ומשונה לי, ורוכב על משהו של קיפוח שמתפיחים אותו אינטרסנטים פוליטיים שיש להם אינטרס להוציא החוצה גל כזה - וזה נעים להם לרכוב עליו. אבל לטעמי זה שטויות. להפך, דיבורים מהסוג הזה הם אלה שמובילים לפיצול בינינו. אני לא גזען, עד כמה שידוע לי, ואני מכיר את חבריי היטב ולא הצלחתי מעולם להבחין בגזענות אצלם. אז מוזר לי. אבל שאנשים יתפרנסו, אני בעד".

מושונוב: "יש לך בחירות וממשלה מנופחת ופתאום דברים שאתה חייב להתייחס אליהם מעבר לקורונה. שם הייתה נקודת המבחן שלנו והיא הייתה הישגית מאוד. מעבר לזה, אין לי רצון להתנגח עם מני אסייג".

גוב: "אתה נותן להתבטאות הזאת שלו חשיבות־יתר. תשמע, אתה מגיע בתוכנית לנושא חשוב, לא יודע אפילו מה, ואתה גם רוצה מסר וגם בסופו של דבר שישעשע. אין פה שום תפיסת צד כלשהי ואנחנו בטח ובטח לא תוכנית גזענית".

קושניר: "אם מישהו היה מטנף על עולים ממרוקו, מעיראק, מפולין, מגרמניה, אז זה לא בסדר. אבל איפה עשינו את זה? אני באמת לא יודע על מה הוא מדבר".

והמערכון על החרדים?

גוב: "אז עשינו חרדים. זו סוגיה שעלתה בקורונה נכון? אז להתעלם מזה? אנשים עשו חפלות במירכאות של 5,000 איש במגזר החרדי. זה היה מערכון במקום. אתה נוגע בדברים כאלה בתוכנית כזו ואנחנו מאוד זהירים. לפעמים אנחנו אפילו מצנזרים משפטים כדי לא לפגוע, עובדים עם פינצטה. אבל בחייך, אם יש לך פתאום בתי ספר שסגורים לחילונים וכאלה שפתוחים למסות של חרדים או שמתעלמים מכל זה, אז לא תגיב?"

קושניר: "בעיניי אנחנו הרבה יותר עושים בידור מסאטירה. את המצב בארץ הרי לא המצאנו".

מסכימים?

גליקמן: "אנחנו מצלמים את המצב. כולנו מסתמכים על מה שרואים בחדשות. הרי אנחנו לא הלכנו לנתב"ג בשביל לבדוק. אז אפשר לומר, אם ככה, שכל מי שמדבר על התופעה בכלל, הוא גזען. אם אנחנו עושים את הדמות של ביידן אז אנחנו גזענים כלפי אמריקאים? אתה יודע, זה שוב מן דרך של אנשים לאיזשהו ניצול פוליטי. הרי בסופו של דבר זה מפלט של צחוק. מגוחך לומר דברים אחרים".

מושונוב: "אתה מדבר על טוקבקיסטים, אבל אני רואה את התגובות ברחוב, פנים אל פנים, של אנשים בכמויות שהרוסים על התוכנית שלנו. יש מילים אוהדות ורגשיות. זו התגובה הכללית והיא הרבה יותר מרשימה וכנה מטוקבקים של אנשים שבצורה כזו או אחרת קשורים לאג'נדה פוליטית".

גליקמן: "זה מרגיז אותי, באמת. איך 'זהו זה' קשורה לגזענות? לאורך השנים אלה שהכי חוברים לעניין של לטפח את הגזענות הם אלה שהכי חוברים בסופו של יום אל השלטון, שבסופו של דבר עושק את האנשים החלשים והמוחלשים בארץ, שעליהם כביכול הגזענות מופעלת".

עד כמה אתם משפיעים באמת על הכתיבה?

מושונוב: "הרי מה בעיקר העבודה שלנו, מעבר לזה שמצלמים את התוכנית? אנחנו יושבים ורובצים בחדר החזרות וקוראים מערכונים. ההתייחסות שלנו למערכון היא עם ביקורת לכותב, עם ניסיון לתקן את הכותב, אלה דברים שלא קיימים בתעשייה היום. ב'ארץ נהדרת' יש מידת השפעה לשחקנים אבל לא כמו שלנו על הכותבים של 'זהו זה'. זה מין מסע לא קל כי למי יש כוח לשמוע כל הזמן ביקורות מה לשפר. זה אולי לא קל לפעמים לכותבים שלנו אבל זה מכניס אותנו לסוג מסוים של מעורבות וכולם מרוויחים".

בראבא: "בשום מקום בעולם אין תוכנית בידור שנעשית בצורה דמוקרטית, זה משהו נגד חוקי הטבע של התרבות, כי תמיד יש במרכז יוצר דיקטטור שמוביל אג'נדה ושחקנים שהם בעיקר מוציאים לפועל. פה זה נעשה בשיתוף קיבוצניקי שהוא נורא לא אופייני לתחום".

גוב: "אנחנו לא כותבים כלום אבל זו בהחלט קומונת מערכונים".

זה המקום להזכיר שוב שהשורה היחידה שכתבת בשיר הייתה ב'אלף כבאים'.

"אני כתבתי את 'מספריים מתקרב לראש, ת'אוזניים הוא רוצה לחתוך', זה אכן המשפט היחיד שכתבתי. בהופעות אנחנו לא שרים את הבית הזה כי שלושה בתים זה מייגע. אבל תמלוגים מאקו"ם אני מקבל כי אני שותף בשיר לנצח. דני סנדרסון נתן לי את הזכות".

× × ×

למרות העבודה הצמודה במהלך תקופת הקורונה, עוד הרבה לפני החיסונים, איש מהם לא חלה. דווקא כשגליקמן נסע לצילומים בחו"ל לסרט 'אוסלו' של HBO, תפקיד שממשיך שנה מאוד מוצלחת שלו, הוא נדבק. "יש פה משהו מעניין", מהרהר גוב, "עד החיסונים היינו שמונה חודשים בעבודה שוטפת עם לא מעט אנשים והצלחנו להישמר. לדב'לה אסור היה לעזוב, עובדה שנדבק רק כשנפרד מאיתנו. ומוני כל הזמן היה עם מסכות כפולות".

מושונוב: "ואני חוזר לזה עכשיו. זה הגיוני. אם אחת עושה עבודה, שתיים עושות יותר".

גליקמן: "תראה מה זה. צילמתי את העונה השלישית של 'שטיסל', והייתי בטוח שאני יוצא למסע התאבדות כי שם לא היו בדיקות קורונה כל הזמן והיו המוני ניצבים, אבל אף אחד לא נדבק. תוך כדי 'שטיסל' היו הצילומים של 'זהו זה' וגם שם לא קרה כלום. אחר כך נסעתי לפראג לצילומים של הסרט. שמרו עלינו כמו כיפת ברזל של הקורונה, ובכל זאת קיבלתי שם קורונה עם עוד ארבעה שחקנים. זו הייתה קורונה משובחת שאין כדוגמתה".

איך הרגשת?

"קצת חום. בסך הכל קיבלתי נוגדנים מהדבר הזה. לא הרגשתי שום דבר אחר. חיזק לי את חושי הטעם והריח אפילו, כי לפני הקורונה היו לי בעיות איתם. זו המחלה הכי קלה שהייתה לי. עכשיו לקחתי עוד חיסון, איזה בוסטר, כי אמרו שגם מי שהחלים, יכול לקחת".

לקחת בלב שלם?

"ברור, לא חששתי. בראבא למשל ניזון מקונספירציות, זה דלק בשבילו. אני לא. לקחתי את החיסון יחד עם הקונספירציות, שילוב טוב".

בראבא: "אני, כמו הרבה אחרים, עושה את הטעות וקם בבוקר ישר אל הטלפון וכותרות העיתונים, ולכן גם אליי הגיעו כל הקונספירציות למיניהן והייתה לי התלבטות אם לקחת את החיסונים. בסוף החלטתי, מטעמי אחריות, גם כלפי החברים שלי ב'זהו זה', שזה הדבר הנכון".

גוב: "אני עשיתי חיסונים בשמחה, מתוקתק כזה. לא חשתי כלום, גם לא אחרי החיסון שני. אני יודע מהילדים שלי שהם כן נכנסו למיטה. הבת שלי רונה חלתה בקורונה עוד לפני החיסון, נדבקו היא ובעלה. עבר להם בסדר".

מושונוב: "אני השתהיתי ועשיתי שבועיים אחרי כולם, רציתי לראות אם אין איזה זנב או משהו. ואז הלכתי בשמחה".

קושניר: "לקחתי בשנייה שאפשר היה, איזו שאלה".

אמרתם תודה לראש הממשלה נתניהו?

גוב: "אני אומר תודה לביבי ותודה לכל המערכת, בהחלט היה פה צעד יפה. היום בישראל חיים בבועה טובה כשאנחנו יושבים פה ככה, לא רחוקים, והולכים למסעדות, ודברים נפתחו והכל. בברזיל מתים אלפים ביום, בצרפת ובאיטליה ובגרמניה יש עיכוב בחיסונים. אבל עם כל התיאוריות ומה שמסביב, פייזר בעצמה אמרה 'אתם תקבלו', אז עזוב את הפוליטי".

קושניר: "זה גם בזכות קופות החולים. מבחינת פייזר התשתית שלהן זה הדבר כי טוב שיכול להיות לחיסונים שפיתחה. תודה לביבי? תגיד לי, אומרים לך תודה במערכת על כל כתבה? זו העבודה שלו".

גליקמן: "תשמע, זה דבר נהדר מה שקרה פה עם החיסונים. צריך לומר תודה קודם כל לפייזר שהם המציאו חיסון כזה".

מה היה קשה בקורונה?

גוב: "לא פגשתי את נכדיי וילדיי בחודשים מסוימים. באתי פעם אליהם עם האוטו, נופפתי מבפנים והם עומדים בצד השני של הכביש. זה היה הזוי, בחייך. אידיוטי לגמרי. הייתה תודעה של לא להתקרב ולא לגעת".

קושניר: "זו הייתה שנה הזויה. לא מדבר איתך כרגע כשחקן נטו כי המכונה של המשחק כן עבדה אצלי ב'זהו זה'. אבל היה חסר לי קהל. זה כיף להגיד משפט ושהקהל צוחק בקול רם. הזוי כשאין".

עכשיו אתם יוצאים מהבועה הנעימה של 'זהו זה' וחוזרים לשגרה ההיא. יש תורים ארוכים אצל פסיכולוגים ופסיכיאטרים של אנשים שחווים דאון בגלל המעברים החדים.

מושונוב: "אני יכול להבין את זה. אני חווה ברגעים אלה את התחושה הזאת של לחזור לחיים ומה זה אומר וזה די מבלבל, אני מודה. 'זהו זה' דחתה את ההתמודדות שלי עם הדבר הזה ועכשיו פתאום אנחנו צריכים להתמודד עם הריל־טיים. מוזר לחזור לתיאטרון בפורמט אחר וכל כך שונה. יצא לי בחודש האחרון לחזור להופעה אחת במסגרת התיאטרון, 'הקומיקאים', וזה היה פתאום מוזר".

כי?

"אתה מסתכל על הטלפון ועל לוחות הזמנים וזה כאילו אני חווה סוג של משבר עם החזרה לדבר, כי אין באמת חזרה. חושבים שחוזרים אחורה למה שהיה וזה לא נכון, כי הולכים למשהו חדש. אתה עולה לאולם ורואה אנשים עם מסכות יושבים מולך, עם רווחים מוזרים, ומצד שני הם כל כך מאושרים לחזור. אבל זה אחרת, שונה".

גוב: "תשמע, האנושות המודרנית לא עברה דבר כזה. ניו־יורק צולמה עם רחובות ריקים, זה לא קרה מעולם. פתאום לחזור".

קושניר: "חוזרים לחיים הרגילים. העבודה זה פייד, בסוף זה פייד, זה הרי גם ייגמר יום אחד. אני חושב שהבעיה בלצאת מהקורונה היא לא העבודה. מה שקורה עכשיו עם הפתיחה, היא החזרה של הפומו הישן".

כלומר?

"אם אני נכנס לאינסטגרם ואז אומר לעצמי, 'מוני וגידי שותים בבר, מה אני מפסיד?' בשנה של הקורונה האושר שלך לא היה תלוי בזה. פתאום זה חוזר. גידי סיפר איזה יום שהוא הלך למסעדה ומיד קפץ לי למה הוא הולך ואיפה אני. עכשיו זה שטויות, מסעדה, אבל זה חלק מהבעיה של האנשים. פתאום אתה לא תלוי בעצמך".

גליקמן: "אולי קלישאתי להגיד אבל אם אפשר היה ליצור איזון בין סגר ללא סגר, זה היה דבר נהדר. כי האוויר נהיה יותר צלול והים גם ואין פקקים ועכשיו פתאום יש המון פקקים ולאן נוסעים כולם, מה הצורך? עובדה שבסגר לא נסעו ולא קרה שום דבר, אז מה אתם ממהרים, למה אתם נתקעים בתוך זה? אנשים כנראה אוהבים את העניין הזה. יש יצר גדול להצטופף במנגלים או בפקקים אז כולם נכנסים לנסוע בכבישים סתם. הרי רוב האנשים יכולים לעבוד בזום".

בראבא: "בשבילי הקורונה הייתה סוג של השגחה פרטית במובן הזה שבמקום לנסוע כל יום שלוש שעות אחר הצהריים לפקקים בקריית־מוצקין, איפשרו לי להרדים ילדה בת שש עם סיפור. זה היה בשבילי מתנה, לא נעים להגיד, למרות שכלכלית ההכנסות שלנו ירדו לרבע. עכשיו חוזרים לבמה ולתיאטרון ותודה לאל שיש שפע. אני מרגיש נורא בר־מזל".

אז בגדול אתה מפויס עם הקורונה.

"אם לא תהיה כאן ערבות הדדית כדור הארץ יפסיק להסתובב. קרוב משפחה שלי בנה מבצר עם מצלמות אבטחה ושערי ברזל ומקלט אטומי בחצר. הוא תמיד היה אומר, 'העיקר שהמשפחה שלי מוגנת ושיישרף העולם'. השנה הוא חלה בקורונה וכמעט מת, העסקים שלו קרסו, הוא נאלץ למכור את הבית עם המצלמות ועם כל המנעולים. הכל קרס. זה כמו בומרנג חזר אליו".

מה דעתכם על תוצאות הבחירות?

גליקמן: "אנחנו צריכים להחליט שזה יהיה בחוק, לעשות בחירות כל כמה חודשים. זה מין משחק מהנה שכזה. אז יצאנו מהקורונה איכשהו, ויש את הצרה של מי יהיה בשלטון, אז בואו נחליט שזו מדינה של בחירות ונשבור שיאים. אגב שמת לב שפתאום אין יותר איומים מאיראן? זה הופך להיות שולי מאוד. כנראה שהבחירות אצלנו מפחידות את כל העולם כי פתאום לא מאיימים עלינו, האיראנים".

מנסור עבאס הפך חלק מהשיח הפוליטי.

גוב: "בעניין של עבאס, אני רק מזכיר שהשם שלו עולה גם בעניין קומבינה בלתי אפשרית עם סמוטריץ'. נהיה פה דבר מוזר".

מהו?

"היום אתה מגלה שאתה יכול להצביע מרצ ותגיע לליברמן, וזה הכל בסדר. אז אומרים שלא פוסלים אף אחד, אז מה יוצא לי מזה כבוחר? אתה מבין שזו שרשרת שהיא לא תלויה בך בכלל".

מושונוב: "אנחנו עדיין לא למדנו כחברה לקבל את האחר ואת השונה מאיתנו. הבחירות האלה היו אשליה של כן מקבלים אבל באותה מידה זה הגדיל את המרחק. ומספיק לתת את היחס ללהט"בים כדוגמה".

קושניר: "אפילו פתאום חזרנו אחורה בשיח לגבי נשים ואני שומע רעיונות שאולי צריך להפסיק את שוויון הזכויות. מה קרה פה? זה אפילו לא קשור לימין ושמאל".

גידי: "הקוד הבסיסי שהוא חלום בעיניי זה להכיל ולהבין לא את השמאל־ימין, אלא זכויות לקהילות כמו הלהט"ב. לא יכול להיות שמישהו במדינה חושב שנכון להגיד משהו כמו 'אצלי בבית אני לא מקבל את הלהט"בים'".

× × ×

אחרי ספיישל העצמאות הם ייצאו לחופשה ארוכה של כחמישה חודשים ובאוקטובר, אחרי החגים הבאים, צפויה 'זהו זה' לחזור למסך של כאן, הפעם, כנראה, במרחב ישראלי ללא סגרים. "אני אצטרך להתמודד עם הלו"ז", אומר גוב, "כי בתחילת דרכנו, בחודשים הראשונים, היינו אפילו בחופשה פעם ונסענו לאיזשהו מקום, אבל באנו לאולפנים כי לא היה לנו כלום. קמת בבוקר, שאלו 'אתם פנויים', אמרנו כן".

קושניר: "אחרי החגים אני מקווה שלא נהיה פנויים אבל נתפנה לצורך 'זהו זה'. לא יכול להיות שלא".

גידי: "לא תהיה סיטואציה שנגיד 'אני לא יכול עכשיו'. נעבוד יותר קשה. הופעות זה הרי בערב".

בראבא: "יופי שיש סיכום על עוד עונה. על מה נדבר בלי קורונה? אל תהיו מודאגים, תמיד יהיה שיבוש עולמי או ארצי. בן־אדם זה יצור שלומד לאט. לוקח לנו מאה שנה לדעת משהו ואנשים הרי חוזרים על אותן הטעויות. בקיצור, בטח יהיה על מה לדבר. אני כבר מחכה לזה".