משפטים שגורים/ "יש מקום פשוט ונקי ומלא יופי, רק שהוא אבד לנו קצת", אמרתי לחברי אלעדיק, שנעדר לאחרונה מהטורים האלה כי גייס את בתו לצבא, וגיוס כזה הרי מביא איתו עצב של פרידה ודאגה של אב לבתו הקטנה.
הימים נראו מסובכים וקשים. העיר הפיוטית ג'רוזלם אוף־גולד נכנסה לעימותים. טילים נפלו על אנשי העוטף בעוד לילות קשים מנשוא. אנשים התעסקו בפניו הפרטיות של אדם (בוטוקס, ניתוח עפעפיים), ובחיפוש אחרי רה"מ והנשיא הבא. בהודו הקורונה עדיין מכה ללא רחם. אנקל ביידן כבר עבר מאה ימים בלי להתחנף אלינו, ואי שם התרחש טקס אוסקר זעיר כמשל לבתי הקולנוע הפצועים והריקים. ויחד עם הפקקים האינסופיים, תהליכי הפוסט־קורונה והחזרה לחיים, כל אלה הדירו שינה מעיני לפחות שני אנשים שפגשתי. האם הם דוגמה לרבים אחרים?
אני אישית דווקא מצאתי נחמה בעובדה שאסטרונאוט צרפתי בשם פֶּסקֶה שחבר לצוות האסטרונאוטים שמרחף בתחנת החלל הבינלאומית כלוויין מעל ראשינו, הביא איתו לחלל מנות של השף הצרפתי אלן דוקאס, אחד מאלופי המישלן בעולם. ולמה התנחמתי? כי פעם אכלתי אצל השף הידוע בחווה שלו בפרובנס בארוחת ערב את כל הכוכבים שלו, כולל מרק הארטישוק והקינוח.
החלפנו דייסון/ "אפשר להגיב באמפתיה?" שאל אלעדיק, "כי אני באמת שומע בין השורות את הכאב שלך ושלי ושל הרבה אנשים", הוסיף.
נו בטח, עניתי. הרי הכל בא מתוך איזה כאב שמשהו מתפקשש פה. בעיקר כשיחסי האדם הבודד עם הסביבה, הגיל והשינויים האקלימיים והפנימיים נהיו מורכבים לאללה. רק זה מספיק כדי לטלטל את חיינו ולהפוך אותנו לעצבניים וחסרי מנוחה, כפי שזה נראה לעין לפתע. ואגב, מזל שבבית החלפנו את הדייסון לאחד שקט יותר ומרגיע, כי בנוסף לכל הרעשים בטלוויזיה ומסביב, הקודם קירטע כמו מי שאיבד ת'סבלנות לשאוב את אבק חיינו.
חרובים/ אבל הנה לכם רגע אופטימי עם הנכד שלי שנתן לי שיעור לחיים. כי הנכד שלי, מיכו שמו, הוא מעבר להכל מין תערוכה נודדת נקייה של צעיר שאוהב וכותב שירה. ומה שיפה בו זה שכל הטרנדים החדשים כמעט לא דבקו בו.
אני ממש בטוח שבחיים הוא לא ראה תוכניות ריאליטי (אלא אם כן חלף ליד אחותו בת העשר המכורה לכאלה). אני בטוח שבחיים לא הבין מה קורה במעבה הפוליטיקה. רק תמיד שמעתי אותו שואל: יש למישהו עט? כדי לכתוב את השיר הבא שלו בפנקסו הקטן שהולך איתו לכל מקום כמו אייפון.
אז השבוע ציטטתי לו שורה מהספר האחרון של מאיר ויזלטיר ('פנקס הסונטות') - "בילדותי אהבתי חרובים", כתב המשורר, "לראשונה נתקלתי בפרי הזה בבליל מספוא בדיר כתות, שבור, אבל מבליח מתיקות גנוזה", ולמרות המילים הקשות יחסית עבור צעיר מודרני (כתות, מבליח), הגיב הנכד בשתי מילים רכות שמזמן לא שמעתי, "איזה יופי".
ואז חשבתי לעצמי: איזה יופי זה להגיד "איזה יופי". וסיפרתי למיכו על עץ חרובים שיש לי בכפר, שהוא כבר כמעט בגיל של פיליפ מאנגליה שנפטר לא מזמן, כשהוא מגרד את המאה. עץ החרובים הזה שרד שתי שריפות כמו שני התקפי לב קשים, ועדיין הוא משיר חרובים כמו ריסים על פני האדמה. איזה יופי.
שירת הגשש/ איזה יופי שעשינו באיזה בוקר באולם במרכז הארץ חזרת נגנים מגניבה לקראת.... ואיזה יופי שבין כל המופעים החדשים שחזרו משנת השמיטה שנכפתה עלינו יש הופעה חדשה של תזמורת המהפכה, שמנגנת לא פחות ולא יותר מאשר את שירי הגשש החיוור.
נגנבתי על ההופעה הזאת, ולמה? כי בגיל 13 הלכתי לשמוע לראשונה את הגשש בתיאטרון החמאם ביפו עם ילדה מהכיתה שהייתי מאוהב בה, וכשהשלישייה החדשה שרה על הבמה את "עוזי, עוזי, הוא לא נקי, דפקו אותי מסדר נוסף", זה היה הכי איזה יופי שאני זוכר. ואמנם כל הדרך חזרה באוטובוס המטלטל זימזמתי לה את השיר באוזן (ואולי בגלל זה בסוף גם נפרדנו), אבל אני זוכר שחשבתי אז ש'עוזי' זה שיר על בן אדם לא נקי שהיה זקוק למקלחת עם סבון נקה 7 (ה־סבון של אז), ובכלל לא ידעתי שמדובר ברובה בשם הזה, שיותר מאוחר נאחוז בצבא.
אז זה לא העתיד, זה העבר שמושך אותנו אליו כמו חבל. כי מה היינו עושים בלעדיו? וכשאני מהרהר בו אני חושב עליו לא פעם בצבעים עזים של יופי ואיזה יופי.
המקום האבוד/ איזה יופי זה שבזמן שבדידות קיומית אוחזת באדם, אפשר עדיין לנסות לחפש את המקום האבוד ממנו החלו הדברים. ואולי איזה יופי זה ספסל עם שלט אהבה שראיתי השבוע. או איזה יופי זה רגע מהופעה ששלח לי לפני כמה ימים שלומי שבת, שבו שנינו שרים כמו פרחים בקיסריה של פעם. או סבא שלי שחי בין כל העדות והעולים החדשים מהקריות בשנות ה־50, וכשהייתי בא אליו בחופשים, ביקש ממני להתבונן בו כשהיה מתפלל. וככה גיליתי אז את אלוהים שלו. ואיזה יופי זה היה.
בדבר אחד אני בטוח: שלכל אחד יש "איזה יופי" כזה, שנראה על פניו לא מנופח ולא מלא חשיבות מעצמו, ואולי דווקא אליו כדאי לחזור כדי להעניק לו פרס, אוסקר־שמוסקר, פריטטית, רוטציה, מה שבא. העיקר להיזכר בו.
חבר/ "כל הפרידות עצובות הן", אמרתי לאלעדיק, "ולהיפרד מבת שהולכת לצבא זה גם מסמן לך דברים על עצמך וגילך, אבל מצד שני גם איזה יופי שאפשר לשחרר אותה לחיים".
ואלעדיק טוב הלב טיפה נרגע ואפילו הגיב לטור שלי משישי שעבר שעסק בנסיעה בין האבא לבן והכנאפה, כשכתב: "השבוע נסעתי גם אני עם בתי לצבא וזו הייתה נסיעה סוריאליסטית. כי כל הזמן פחדתי שתיפול עלינו מכונית מאיזו משאית מובילת מכוניות. והתפתחה שיחה על בינוניות ומצוינות, והיא אמרה שאם יש משהו ששנוא עליה זה בינוניות"...
"איזה יופי", סימסתי לו. וליבי התמלא. ומרוב התרגשות התחלתי לזמזם לעצמי שוב את 'עוזי עוזי' והלכתי להתקלח עם חרוב בפה.
קצת רוחניות/ בספר 'אמנות החיים' מאת תיך נאת האן (המכונה בווייטנאמית גם תאי), הוא מציע שבע התרכזויות בחיים שלנו. כלומר מעין דרכים לחיות יותר טוב, בסוג של איזה יופי שנעלם מעינינו לאחרונה: למשל, תאי מציע לנו בין השאר להתרכז בריקות (מלשון ריק).
"האם אתה אומר 'תתרכז בריקות' כדי שמשהו יתמלא?" שמעתי את עצמי שואל בדמיוני את תאי החכם, כי זה באמת נשמע מסובך.
"כן, כן" לחש לי תאי בדמיוני. "ותבדוק האם דברים שהתרוקנו בך יכולים להתמלא במקומות אחרים. כי אם כן אז איזה יופי".
זירו ולא קולה/ בין כל אלה ראיתי השבוע בנטפליקס סדרת מתח איטלקית קלילה חדשה בשם 'זירו' (אפס), שמזכירה קצת את חסמב"ה. היא לא תזכה בשום אוסקר כמו 'ארץ הנוודים'. אבל כנראה בגלל נשמת הילד שבי שאבתי ממנה המון הנאה. בעיקר כי הגיבור שלה, זירו שמו, מצליח מדי פעם להעלים את עצמו כמו דנידין (הרואה ואינו נראה), וככה להציל את אהובתו ואת השכונה שלו.
ולאור הדברים העמוסים שתיארתי פה ניסיתי לעשות את הקסם הזה ולהיעלם פה ושם, אבל לצערי לא הצלחתי, אז חזרתי לשאוב את החיים בדייסון. לפחות היה בזה חצי איזה יופי של נחמה.
