"צריך לשרוד את הקורונה. לתת לטייפון לעבור. לפעמים יש גורל"
מבודד ומפוחד מקורונה בעקבות מחלת ריאות קשה שהסתיר, כשהוא מתגעגע נואשות לחיבוק ולחברים, עבד מעצב האופנה אלבר אלבז על המותג החדש שלו. זמן קצר בטרם חששותיו התאמתו והוא חלה ונפטר מקורונה, שוחח אלבז עם רביב גולן על הכל על הפחדים והמחלות כילד בחולון וכמבוגר בפריז, על תחושת המהגר הנצחית, על הסיכונים העצומים שלקח, על התחושה שהוא לא מספיק טוב, וגם על ההבנה שלא יהיה כאן תמיד. עם הבאתו לקבורה השבוע בארץ, קטעים מהראיון האישי ביותר שנתן, רובם לא פורסמו מעולם
אלבר, אתה חושש מאוד להידבק בקורונה. השקת עכשיו חברה חדשה בשם ZA פקטורי אחרי חמש שנות שתיקה ואתה עובד בתנאי בידוד מוחלטים. מה מצב הסטרס?
"אני בסטרס, אבל הרבה יותר סטרס היום להיות אחות או רופא במחלקת קורונה. רק שלא נגיע לשם".
"רביב, אף פעם לא הרגשתי כמו כוכב לכת, תמיד הרגשתי שאני עם הרגליים על הקרקע והראש בשמיים. גם בגלל הישראליות שלי. אני זוכר ששמעון פרס אמר שהצלחה היא כמו בושם, אפשר להריח אבל לא לשתות. אני חושב ברגע שמתחילים לשתות את ההצלחה, מגיעים למקומות אפלים. אז אני לא שותה אלכוהול וגם לא בשמים. ואני לא אגיד לך עכשיו שאני בנירוונה ובדיוק חוזר מיוגה והולך למדיטציה, זה גם לא הסיפור".
אז מה, בעצם, היה הסיפור? מותו הבלתי צפוי של אלבר אלבז מקורונה – שממנה חשש יותר מכל – סתם את הגולל על אחד הסיפורים הפחות ייאמנו שידע עולם האופנה – העולמי וגם הישראלי. אולי כי לאלבר אלבז תמיד היה קלף בשרוול, והמון שרוולים.
הוא היה נער ממשפחה קשת יום מחולון שצייר נסיכות בשיעורים ולמד בשנקר ואז עבר לניו־יורק ולפריז והפך לאחד המעצבים הנחשבים בעולם, ואז פוטר מבית האופנה שהוביל וגילה את מה שכולנו מבינים – שכל אדם צריך ללכת לאיבוד לפחות פעם בחיים.
פגשתי אותו בסוף המסע. זה התחיל משיחת עבודה והפך לשיחת נפש ארוכה בין שני אנשים שחשפו זה בפני זה את השדים והחלומות שלהם, ובהמשך גם לראיון ארוך של שעות ולידידות קרובה שנמשכה אחריו. הגורל מוצא לך את האנשים הטובים ביותר ברגעים הכי פחות צפויים, ואז מפשיט אותך מהחליפה ומחזיר אותך לבכות בבית בפיג'מה של פוקס.
אלבר אלבז האמין בחלומות כמו שרק מישהו שהגשים את הפנטזיות הגדולות ביותר של עצמו, וכנגד כל הסיכויים, יכול להאמין. הוא היה השילוב המושלם בין כישרון ענק, דרייב עצום, כושר סיבולת, כריזמה ומתיקות טבעית של קנה סוכר. זו הנוסחה שהביאה אותו להיות עוזרו של המעצב הניו־יורקי ג'פרי בין, ומשם, בזינוק מטאורי, להחליף את איב סאן לורן בבית האופנה שלו, ואז לקחת את לנוון, בית אופנה מנומנם, ולהפוך אותו לכוח־על בתעשיית האופנה, ועל הדרך להלביש את כולם – מקים קרדשיאן ועד מריל סטריפ ולילי קולינס מ'אמילי בפריז'. תקראו את ההספדים שלהן ותבינו הכל.
אחרי שפוטר מלנוון – פיטורים כה טראומטיים עד שהתייחס אליהם כ"תאונת דרכים שעברתי ועליה אני לא מסוגל לדבר" – הוא נקלע למשבר בריאותי שמעטים ידעו עליו; מחלת ריאות קשה שהסיטה אותו ממסלול התצוגה היישר למכשיר האקמו כשהוא בסכנת חיים. הוא יצא מזה, אבל נשאר חשוף ובסיכון גבוה כשהגיעה הקורונה. אולי בגלל זה חשש ממנה כל כך.
השבוע, כשנקבר בישראל, התברר שהחשש היה מוצדק; הוא נדבק ולבסוף נפטר מהמחלה במקום מגוריו בפריז. הכתבה שאתם קוראים כעת מבוססת על קטעים שחלקם לא נכנסו לראיון של שעות ארוכות שניהלנו לפני כחודשיים והתפרסם במוסף זה. זה אולי הראיון הכי אישי שנתן אי פעם, ואחד האחרונים שהספיק לתת.
× × ×
"נראה לי שאחרי הקורונה, הדבר הראשון שאני הולך לעשות זה לעלות על טיסה ל־48 שעות", אלבר עדיין קיווה כשדיברנו על היום שאחרי המגפה. "אני רוצה לנסוע עד אוסטרליה וחזרה בלי עצירה, ולאכול אוכל בצלחות מרובעות. אני מתגעגע לזה. יכול להיות שבמשך שבועיים אני אעשה מסיבה גדולה. אתה יודע, בשנות ה־20, אחרי השפעת הספרדית ומלחמת העולם הראשונה, בפריז הייתה תקופה כזאת שקראו לה 'לה זנה פול' – בצרפתית זה 'השנים המשוגעות'. הכי אטרף היה בצרפת בשנים האלה. ארנסט המינגווי, ג'וזפין בייקר, צ'רלי צ'פלין, פיקסו – כל החבר'ה האלה היו שם".
חוץ מלעלות על מטוס, מה הכי בא לך לעשות?
"אני רוצה לשבת עם שתי האחיות שלי והילדים שלהן בסלון, מרוח, עם כתמים של פסטה על הטישירט, ולא לדפוק חשבון. ולראות את האחיינים והילדים צורחים ולהתגלגל מצחוק כמו אופירה אסייג. זה הדבר שהייתי מאוד רוצה. ואחר כך הייתי רוצה להיות עם חברים. לשכוח מריחוק חברתי. נו דיסטנס. ואחר כך אני רוצה לעבוד בלי מסכה. אני עובד מתשע בבוקר עד 10־11 בלילה עם שתי מסכות, כפפות ואלכוג'ל – חוץ מלשתות אלכוג'ל אני עושה איתו הכל. ואני מאחורי קירות זכוכית, אקווריום, ככה אני עובד. אף אחד לא מתקרב אליי עכשיו. אז זה קשה לי. אבל נקווה שזה יעבור מהר".
איך זה להקים חברה חדשה מהבית?
"אתה יודע, כשאתה הולך לקנות בית המתווך אומר לך ששלושת הדברים הכי חשובים הם לוקיישן־לוקיישן־לוקיישן. אצלי, אם אתה שואל אותי איך סדר היום שלי, אני אגיד לך: עבודה־עבודה־עבודה. בשלושת החודשים הראשונים של הקורונה, ממרץ עד סוף מאי, עבדתי פה בבית וזאת הייתה תקופה כמעט אופורית. הרגשתי כל כך מוגן, כמו בתוך רחם כזה, והייתי מאוד פעיל מבחינה מקצועית. ואחר כך חזרתי לעבוד בחוץ, כי, אתה יודע, אנחנו עובדים כמו בתוך מטבחים – ואני תמיד משווה בין אוכל ואופנה כי יש המון קורלציה; אני חייב לגעת בבד, לראות את הבגד, לבדוק את הצבע, והמזל שלנו הוא שאנחנו עובדים במקום שהשטח שלו מרווח, ואנחנו בריחוק מטורף וכולם סביבי ממש־ממש חבר'ה רציניים. יש לי איזה שלושה אקווריומים בתוך החברה ואני עובר מאקווריום לאקווריום".
אתה היפוכונדר גדול, ועוד בימי קורונה.
"זה נורא ואיום. אתה יודע, מספיק שיש איזשהו חולה מאומת שעבר, אנחנו סוגרים הכל והולכים לעשות בדיקת קורונה. אני אפילו לא יכול לחכות כדי לקבל את התשובה למחרת, אז מצאתי את האדם שעושה לי את הבדיקה ותוך כמה שעות נותן לי תשובה. כל פעם שאני מקבל שלילי, מבחינתי זה לקבל את האוסקר".
כולם סביבך נבדקים כל הזמן?
"כל הזמן. גם בסרט הקידום שעשינו למותג. אתה יודע איזו הפקה זאת? אתה צריך לעשות לכולם בדיקות קורונה כמה ימים לפני, יומיים לפני, באותו בוקר, כל מי שנכנס לסט. זה מאוד חשוב לי וזו גם אחריות שלי לצוות. התפקיד של מעצב בבית או של מנהיג במקום – ואני לא מחשיב את עצמי למנהל אלא יותר למנהיג – הוא להיות אמא של האנשים האלה. ראיינתי 160 איש למשרות, בחרתי 20 מכל העולם, כל אחד מהם בא לבדו מהעולם הגדול לפריז והתחיל לעבוד איתי. התפקיד שלי זה לדאוג להם, גם מבחינה אישית, לא רק מקצועית".
ועדיין אתה מבודד מהם.
"הבדידות הזאת שאנחנו חיים בה היא הקושי הכי גדול. הצורך הזה בחיבוק. הצורך שמישהו יחבק אותך והצורך שלך להגיד למישהו 'תביא חיבוק'. אני כמובן מתגעגע לשבת בבית קפה, אבל בשלב זה זה עבודה־בית בית־עבודה וזהו, שום דבר אחר. אני לא מזמין אנשים, לא הולך לאנשים, שום דבר. כלום, נאדה, זירו, אפס".
× × ×
הוא נולד ב־1961 בקזבלנקה ועלה לישראל בגיל שמונה חודשים. "מאז שאני קטן אני מצייר", סיפר בקטע שנכנס לראיון. "כשהייתי בכיתה ב' המורה שלי רשמה לי הערה ביומן שאני מצייר בזמן השיעור. ונורא בכיתי, ובאתי הביתה בחיל ורעדה והלכתי להורים ואמרתי להם שקיבלתי הערה ביומן, כי אני מאוד חנון באופי. מצד אחד מוקיון, מצד אחד חנון, אז אף פעם לא ידעו איך לאכול אותי. אמא שלי דיברה עם המורה ושאלה: הוא משתתף בשיעור? המורה אמרה שכן. הוא תלמיד טוב? המורה אמרה מצוין. אז אמא אמרה, בואי נעזוב, נראה לאן זה ייקח.
"ואתה יודע, לא ציירתי בגדים. ציירתי מלכות, ציירתי נסיכות, ציירתי חלומות, ולא באתי ממקום כזה, אבל אני לא זוכר אף פעם שעשו לי איזשהו שיימינג – לא כי הייתי שמן ולא כי ציירתי נשים. להפך, הייתה חברה מאוד מפרגנת ואוהדת, כור היתוך של אנשים מכל העולם עם אהבת הארץ וחדוות יצירה. היה לנו בית קטן עם מטבח עוד יותר קטן, ובמטבח הקטן היה לנו חלון ענק. בשבילי הוא היה ענק. ומרחוק הייתי רואה את מגדל שלום. זה היה הבניין היחיד בכל האזור שהיתמר לשמיים, וזה היה חלום, זה היה הכי הוליווד שאני יכול להגיע. ואני זוכר שלפני כמה שנים הזמינו אותי למסיבה בפנטהאוז של מגדל שלום, וכל מה שעשיתי זה להיצמד שם לחלון ולחפש את החלון שהשקפתי ממנו. אני מספר לך את זה ונופלת לי דמעה מהעין".
אני מבין למה.
"אלה החלומות. זה מה שציירתי תמיד".
מה הרגשת בפעם הראשונה שעשית את זה?
"אני לא אחד כזה שנותן לעצמו קרדיט, אני תמיד חושב שמה שאני עושה לא מספיק טוב. אני קם בבוקר ואומר 'זה גאוני' ודקה אחר כך, 'זה הפלופ הכי גדול שאני הולך לייצר'. אני עובר מהיי ללואו בשניות. אבל היו לי כמה נקודות בחיים, אתה יודע, שהרגשתי את זה. לדוגמה כשעזבתי את הארץ והגעתי לניו־יורק כמעט בלי כסף – 800 דולר, שזה מה שאמא שלי נתנה לי. ואני מגיע לניו־יורק והולך עם הפורטפוליו שלי ומחפש עבודה. והפורטפוליו ענק, וכשראיתי את עצמי בחלונות ראווה ראיתי רק ראש ופורטפוליו. ועצבות ופחד. והיה מעצב אחד בכל ניו־יורק שרציתי לעבוד בשבילו (ג'פרי בין – ר"ג). לא שניים, רק אחד. ואי־אפשר היה להגיע לשם. לא הגעתי מהרקע הנכון, מבית הספר הנכון, מהמדינה הנכונה. והייתי מתקשר לשם ובקיץ היו אומרים לי 'תתקשר בחורף', בחורף 'תתקשר אחרי החגים'".
בהמשך אלבז יהפוך למרצה בבית הספר הלונדוני היוקרתי לאופנה סנט מרטין קולג', אבל לניו־יורק הוא הגיע עם תיק עבודות משנקר. "שנקר היה מחשל'', הוא נזכר. "במקום חדש אני לא לובש את המדים של המקומיים, אני לא נהיה כמותם אלא תמיד שומר על עצמי ועל האותנטיות שלי. וכשאתה שומר על האותנטיות שלך לוקח יותר זמן להגיע לאנשים, אבל בסוף, כשאתה מגיע אליהם והם מגיעים אליך, זו חברות נפש. גם עם העיתונות, עד שהם באמת קלטו אותי ומה אני עושה. בהתחלה הייתי בפחד נוראי, הרגשתי כמו פושע. שש פעמים בשנה בתצוגות יש עליך עין בוחנת, מבקרת, שופטת, מבצעת. כאילו, The fashion police, it's all over you. ועם הזמן התחלתי לפגוש את העיתונות, ופתאום מצוות חוקרים הם הפכו לאנשים, לנשים, ומאנשים אני לא פוחד. ועם הזמן אתה מתחיל לראות שיש שם הרבה אנשים טובים. גם בשנקר היה ככה, למרות שלא פשוט להיות סטודנט לאופנה. פעם שאלתי את אחת המנהלות בסנט מרטין איך קורה שסטודנטים לרפואה ולמשפטים לומדים פחות קשה מאיתנו. התשובה שלה הייתה: 'לנו אין ספרים'. אין ספר חוקים, אין את העשה ואל־תעשה. אתה צריך לייצר את זה כמו שאתה מרגיש ואוהב וחושב. ואחד הדברים היותר חשובים זה לקחת סיכונים".
ולקחת מספיק כאלה בחיים?
"אתה יודע, בפריז כל הזמן הרגשתי כמו מהגר. כל החיים אני קצת מהגר כזה. ופחד זה דבר חשוב – גם פחד וגם יראה. יראה היא דבר חשוב עם אנשים, ופחד זה דבר חשוב לעצמך. ולקחת סיכונים זה חשוב גם אם אתה עושה טעויות בדרך. רוב הדברים הכי גדולים בעולם קרו בגלל טעויות. ואני יודע שלפעמים יש אילוצים, יש לך משפחה ומשכנתה וקשה לקחת סיכונים. לפעמים אחד הדברים שעוצרים יוצרים זה מחויבות, ואני מבין את זה. כשאני התחלתי לעבוד אמרתי שיש לי שלוש משימות שהייתי רוצה לעשות: ללמוד, ללמד ולעבוד לילה אחד בשבוע בבית חולים. החלום שלי היה להיות רופא".
אתה יכול לראות דם בכלל?
"אני יכול, אבל זה לא העניין. העניין הוא של, לא יודע, ללכת לבית חולים. אני היפוכונדר, אם יש לי חצ'קון אני הולך לבית חולים. אם הייתי יכול, הייתי קונה פנטהאוז מעל בית החולים, הייתי גר שם ועושה בדיקות כל בוקר".
בטח היית שמח, כמוני, לאיזה שבב בתוך הגוף שינטר הכל ויתריע על מחלות.
"אתה משוגע? פעם נתנו לי את השעונים האלה במתנה מאפל, ואני יודע שאם אני אשים אותם על היד, אני אראה פתאום דפיקות לב, כל דבר גורם לי לדפיקות לב. אני אחיה במיון. אני לא נוגע בזה כי אני יודע שאני עלול להשתגע. אבל אני חושב שאם הייתי מתחיל את הקריירה שלי היום מחדש, הייתי הולך לעולם הרפואה".
איזה רופא היית רוצה להיות?
"רופא משפחה. פשוט רופא משפחה. כשהייתי קטן הייתי אסתמטי, וכל פעם הייתי עם איזו מחלה אחרת, ופעם בשבוע הייתי הולך עם אמא שלי לרופאים, אז הכרתי את כל הרחובות של תל־אביב דרך הרופאים. זה אף־אוזן־גרון, זה רופא עיניים, זה רופא אסתמה, ואתה יודע, אני זוכר את זה שאצל הרופאים היה מזגן. היה קור כזה והם כתבו בעט פרקר, והיה כזה קליק־קליק־קליק בכתיבה הזאת, ואמא שלי התחתכה ואחר כך היינו הולכים לקנות פלאפל. זה היה איזה רגע שלה ושלי, כאילו, איזה בונדינג כזה, ללכת לרופאים. ומאז זה נשאר לי. כשיש לי תצוגה, אני מזמין את כל החברים הרופאים שלי. וכמו שאני לא אוהב עורכי דין, ככה אני אוהב רופאים. אז הייתי בשמחה עושה את זה. ואני אעשה את זה, אני רק מחכה שהקורונה תעבור. זה עולם שמעניין אותי. ומעניין שהרבה מאוד רופאים מתעניינים באופנה, כי בסופו של דבר זה גוף. אנחנו מתעסקים בנפש וגם בגוף".
הקורונה היא זמן טוב לעשות שינוי בחיים?
"זו תקופה של סערה. מורידים את הראש ושורדים. תשרוד, תאחוז בגזע העץ, תן לטייפון לעבור ואז תראה לאן הדברים זזים. לפעמים יש גורל, לפעמים אתה צריך לשנות את הגורל".
× × ×
היום לא אוהבים אותך אפילו כשאתה מת. ובכל זאת עולם האופנה עמד והצדיע כולו לאלבז עם היוודע דבר מותו מהמחלה. "אלבר אלבז המתוק", כתבה קים קרדשיאן. "כשנודע לי היום על פטירתו נשבר לי הלב. בביקור הראשון שלי בפריז הופתעתי בארוחת צהריים עם אלבר וכמעט התעלפתי כשנכנס לחדר. הווא היה כל כך מסביר פנים ומזמין. אלבר הלביש אותי לשער הראשון שלי ב'ווג' ואחר כך לנשף המט הראשון שהוזמנתי אליו לבד. המדידות שלנו יחד היו מלאות ברגעי צחוק וחיבוקים. איזו נשמה מתוקה".
אלבז, אגב, הכיר את קרדשיאן כמעט במקרה. "היה לי איזה ראיון לעיתון כזה נחשב, לא זוכר איזה", סיפר, "ושאלו אותי, ‘מה אתה עושה כשאתה חוזר הביתה?' והם חשבו שאני אספר להם שאני רואה נשיונל ג'יאוגרפיק או קורא 'מלחמה ושלום'. אמרתי להם: 'אני אוכל פיצה שנשארה מאתמול, כי זה כבר אמצע הלילה, ואני שם את הקרדשיאנס, וזה כמו מדיטציה'.
"למחרת הייתה לנו איזו מכירה ענקית בלוס־אנג'לס, קים קרדשיאן קראה את הכתבה ובאה לקנות. ומאז היא הגיעה הרבה פעמים לפריז והזמנו אותה לתצוגות שלנו, והבנתי גם, אתה יודע, שממש חשוב בחיים לעבוד בטוב, לא ללכלך על אנשים. אתה יכול לקטר על אנשים, אבל לא ללכלך. להגיד דברים טובים על אנשים, כי הכל בומרנג. וזה חלק ממני. היא באה לתצוגות שלנו, בחיים לא ביקשו ממני תשלום על זה שהיא באה, ועשיתי לה את שמלת הכלה שהיא לבשה לשער 'ווג' עם קניה".
אולי זה היה סוד החיבור המיידי של אלבז לאנשים; הוא מעולם לא עשה מעצמו עניין גדול, ותמיד התעניין בהם. "אני לא איזה חתיך־על ולא אינטלקטואל גדול, ואני לא צריך, כי אני מרגיש דברים יותר מאחרים. אני עובד על אינטואיציות. ככה אני מתחבר לאנשים".
מה מחבר בינך לבין החברים שלך?
"אני חושב שזו ההגדרה של בן אדם יוצר, מעצב, אמן – וההגדרה שלי מאוד פשוטה: אנחנו סנסורים. אנחנו כמו אנטנות שמרגישות תזוזות מסוימות אולי קצת לפני האחרים, וסף הרגישות שלנו כל כך גבוה שאנחנו רגישים לכל אדם. אתה יודע, הייתי בחופש בדרום צרפת באיזה מקום ממש סטייליסטי, וישבתי בבריכה והסתכלתי על האנשים, וראיתי שהכל נוצץ. השעונים נצצו, השיער נצץ, העור, המשקפיים, הנעליים, בגדי הים, הכל. אבל ראיתי שבעיניים לא היה ניצוץ. ומשם נסעתי לאיטליה, לאיזה בית חרושת, ונכנסתי והיה הרעש של מכונות הטווייה והאריגה, כמו רעש של קרנבל בברזיל. ואתה רואה את כל הנשים האיטלקיות והגברים, עם קצת קמטים, קצת שיער אפור, קצת שיער תכלת, בגדים קצת דהויים, ואתה מסתכל להם בעיניים והיה כזה אור. ועשיתי בזמנו קולקציה שכל הסיפור שלה היה ניצוץ".
תמיד ידעת שתהיה מעצב?
"חשבתי שאני אהיה יוגיסט ואז הבנתי שאני כל כך קלמזי שבחיים אני לא אהיה יוגיסט. והתחלתי להתאמן קצת עם מדריך כושר והוא אמר לי שיש לי מוח של אתלט אבל אין לי גוף של אתלט, אז שלא יהיו לי ציפיות. הבנתי שגם לשם אני לא הולך. את הים אני אוהב, אבל מרחוק".
מה הבעיה עם הים?
"אני אלרגי ל... אתה יודע, כשהייתי קטן, הייתי אסתמטי והייתי הולך עם המשפחה שלי לחוף בת־ים, והיו מחליפים לי בגדי ים משהו כמו שבע פעמים. הייתי נכנס למים, חוזר, שם מגבת, מורידים בגד ים. אז יש לי כנראה איזושהי טראומה מהים".
חזרת פעם למרוקו?
"נסעתי למרוקו פעם ראשונה כשהייתי בן 36. זו הייתה מתנה מהמקום שעבדתי בו, עשיתי עבודה טובה אז שלחו אותי לשם לחופשה, לנוח. אולי גם לנוח ממני. שם הבנתי את המשמעות של לקיחת הזמן. כשאני חושב על סבתא שלי, היא הייתה יושבת בבית, ביפו, ואם היו באים אליה לראש השנה היא הייתה אומרת, 'לא תישאר לפסח?' היא לקחה את הזמן. ויש לי דוד שקוראים לו יהודה, הוא היה האח הקטן של אבא שלי, והוא זה שהיה עוקב אחריי באינסטגרם ומספר לכולם מה הוא קרא עליי ומעביר את הכתבות במשפחה. ואתמול בלילה הוא נפטר ואמרתי, אף אחד מהמשפחה שלי כבר לא יראה את הכתבה הזו. אז אני עושה את הכתבה הזאת בשבילו".
ממה הוא נפטר?
"הוא פשוט הלך. הוא שתה תה בערב ולא התעורר. אשתו ראתה שהמיטה ריקה. היא השאירה אותו בסלון, והוא היה בבוקר בסלון. אתה יודע, משפחה אצלנו זה ערך עליון, וככל שאני מתבגר ורואה יותר אני מבין את זה יותר. בגלל זה אני מחלק את העולם היום רק לאנשים שגדלו עם אהבה ואנשים שגדלו בלי. המשפחה שלנו הייתה אך ורק אהבה. אתה יודע, רוברטו בניני אמר שהעוני זה המורשת הכי גדולה שהוא קיבל. דווקא הפשטות, הכלום. להתחיל מהחלום. ואני רואה את זה היום כשאני מראיין אנשים שבאים מבתי הספר הגדולים ומהחברות הגדולות; אצל אנשים שבאים מבתי ספר קטנים, ממדינות קטנות, אתה רואה את החלום. את הצורך להצליח בכל מחיר. אלה אנשים שמרגשים אותי, שנוגעים בי, כי אני משם".
תעדיף לשכור מישהו שמגיע מבית ספר קטן אבל עם אמביציה, מאשר מישהו שהגיע, נניח, מבית ספר גדול ויוקרתי?
"בסופו של דבר אני אקח את האדם שמשלב כישרון ענק ואישיות ענקית, כי אני לא מפריד בין השניים. לעולם לא אעבוד עם אנשים רעים. אני חושב שאנשים יוצרים בדמותם. מי שמניאק מייצר מניאק, מי שחכם מייצר חכם, מי שמבין מייצר מבין. התפקיד שלי זה לחבר את הקצוות. ומי שמרעיל לא נכנס. אני מעריך מאוד כישרון, אני פריק של אנשים מוכשרים, אבל יותר מזה, אני אוהב אנשים טובים. קשה לי מאוד לעבוד עם מניפולטורים, עם תככנות, עם אנשים שלא נעים לי, כי כל תהליך היצירה הוא בעצם תהליך של עשיית טעויות, הוא טעות אחרי טעות. וזה סיכון לא לקחת סיכון. ואתה חייב להיות במקום שמאוד נוח לך לעשות את הטעויות האלה. אז אתה חייב לעבוד עם קבוצה שהיא קודם כל לא הומוגנית, כלומר לא בנויה על קבוצת אוכלוסייה מסוימת או על גיל מסוים. אז יש אצלי חבר'ה צעירים ויש לי גם אישה בת 76 שהחזרתי מפנסיה".
לחברה החדשה קראת ZA פקטורי. למה לא אלבר אלבז?
"רציתי לבנות חברה שהיא מותג ולא חברה של מעצב. ואנחנו מכירים את זה היטב – שברגע שהמעצב כבר לא נמצא ומביאים מעצב אחר זה הופך להיות שעטנז כזה. אז העדפתי לבנות מותג. אני אומר, יום אחד אני לא אהיה שם, והם יצטרכו להישאר בלעדיי. אם אלבר אלבז לא יהיה, יבוא מישהו אחר במקומי. אז צפיתי את העתיד. אני לא אהיה פה לעד".
לפנייה לכתב/ת 
