משחק החיים
המבוכה בדייט הראשון שהיה לה אחרי 12 שנה, ההחלטה ללמוד סיעוד ולהפוך למיילדת, העבודה כפקידת קבלה במרפאה בתקופת הקורונה, והיחסים המיוחדים במשפחה החדשה שלה, של בנותיה ושל האקס שלה יובל שפרמן ובת הזוג שלו דינה סנדרסון. עכשיו לירון וייסמן מופיעה בתפקיד חדש בסדרה 'מקיף מילאנו' (כאן חינוכית) ומסבירה למה היא לא נהנית מזה שמזהים אותה ברחוב
אי־אפשר לחיות בישראל בלי להיות אופטימיסטית
האזעקות והטילים שהיו פה השבוע היו גם הפעם הראשונה שהילדות שלי מספיק גדולות כדי להבין ולשאול מה קורה. את הלילה הראשון של האזעקות הן עשו עם יובל (הבמאי יובל שפרמן, בעלה לשעבר - א"ס), ואליי הן הגיעו רק בבוקר. כששאלתי אותן מה הן חשבו על האזעקות, הן אמרו: כיף בטירוף. היה לי חשוב להבין שהן בסדר. שהן מרגישות בטוחות. הסברתי להן על כיפת ברזל. אני מנסה לדבר איתן באופן כזה שירגיע אותן. לא יעורר חרדות. אני לא נכנסת איתן למורכבות הפוליטית של הסכסוך. הן בנות שמונה ועשר. עוד מוקדם לזה, וממילא הן מוצפות בהרבה מידע שמגיע אליהן גם ככה בגיל צעיר. המורכבות הפעם היא גם שונה. אני בעצמי עוד לא הבנתי את המשמעויות של מה שקורה עכשיו, בכל האספקטים הפוליטיים והמדיניים. אולי גם כשיש לך ילדים ברגע כזה, שום דבר לא נראה חשוב יותר מאשר להרגיע אותם ולראות שהם בסדר. אני טובה במצבי לחץ. מתפקדת טוב. גם בתור ילדה הייתי לומדת למבחנים ברגע האחרון. כשהחרב על הצוואר אני מתרכזת ומתפקסת ויכולה שלושה ימים ללמוד בלי לישון. גם עכשיו, לא נתתי לעצמי להיכנס ללחץ בשעות שלפני, אבל ברגע האמת תיפקדתי מצוין. אני גם מרגישה בטוחה ומוגנת, ועדיין אופטימית. לא להיות אופטימי שיהיה פה טוב זה כמו לחיות את החיים הפרטיים שלך בלי שתהיה בהם תקווה. לא נראה לי שזה אפשרי.
יש דרך לעקוף את משבר גיל 40: להתגרש
חגגתי בשנה שעברה יום הולדת 40. בגלל הקורונה לא ממש חגגתי. השנה, כשמלאו לי 41, כבר פיציתי וחגגתי ממש. אני לא מוטרדת מהגיל או מהמשבר שאומרים שמגיע. אם מתגרשים שלוש שנים לפני פותרים את המשבר כבר אז. כל הדברים שפרידה מביאה – השאלות שאת מתחילה לשאול את עצמך, מה רציתי, מה השגתי, איפה אני עומדת – הם אותם דברים שאנשים נוטים להתעסק בהם במשבר גיל. אז לא רק שלא הייתי צריכה לעבור את זה מחדש, כבר היה לי פור. באתי מוכנה. התחלתי את משבר גיל ה־40 שלי בגיל 37. רק אז קראתי לו משבר גירושים. אז משבר 40? קטן עליי.
לפעמים פרידה היא הפתרון
אחרי 12 שנה יחד, לפני ארבע שנים יובל ואני התגרשנו. אני יודעת שיש אנשים שרואים בגירושים כישלון, אצלי זה בדיוק ההפך: פתרון. הרבה אנשים חוששים מפרידה כי היא מחייבת מיליון התמודדויות. בדיעבד, היו שם קולות לאורך כל הדרך. לכולנו יש קולות אינסטינקטיביים כאלה – נעים לי? לא נעים לי? – אבל אני את הקולות האלה השארתי קטנים. כי יש פה תמונה גדולה, כוללת, אולי יותר חשובה. כי אולי אני טועה. כי אין לי אומץ. וגם זה קול קטן, אולי אני בכלל יכולה לחיות איתו. גם למה בכלל להתמודד? כדי שנתגרש? כדי לגלות שהכל היה שקר? שהחמצתי? שפיספסתי? אבל האמת היא שהקול הזה לא נותן שקט. וכשהוא מטפטף עוד ועוד, בסוף אתה נשטף באיזה גל. וכמה קשה שהוא לא יהיה, כשהוא עובר, את נעמדת על הרגליים בלי ששום דבר יטפטף יותר. זה חופש אמיתי. הפרידה הזוגית הייתה חלק קטן בכל המסע שעברתי. נכון, גירושים הם דבר מורכב וקשה, אבל בדיעבד אני מבינה היום שזה היה בסך הכל עוד דבר שלא עמד במקום כמו מיליון דברים אחרים, הרבה יותר עמוקים, פנימיים וראשוניים בחיים שלי. כשהכל קורס זאת הזדמנות לרפא את הכל במכה.
לא הייתה באמת תחרות של מי ממשיך הלאה. כל הדיבור הזה לא היה רלוונטי בכלל. התהליך של כל אחד מאיתנו היה שונה. בלי קשר לצד השני, אני רציתי לבד. הייתי צריכה לבד. נורא מהר התחלתי את התהליך הפרטי שלי, ואז כל מה שעניין אותי הוא לצלול פנימה. התשובה היא באמת לא בחוץ. הייתי שנים בכל המקומות. הייתי נשואה. הייתי רווקה. אף פעם לא היה לי טוב. עוד לא עשיתי את המסע פנימה.
אני מכירה זוגות שנפרדו ושנים אחרי הם עדיין כועסים, ממורמרים ומתחשבנים. אני חושבת שזה קורה משום שלא מתקיימת פרידה אמיתית. הפרידה הזוגית גרמה לי להבין שיש לי דברים הרבה יותר עמוקים להיפרד מהם בתוך עצמי. להיפרד מהפנטזיה למושלם. להיפרד מביקורתיות שמסרסת ולא נותנת לדברים לצמוח. התחלתי במסע פרידות, והבנתי שכל דבר בחיים זה או שאתה מתחתן איתו או שאתה נפרד ממנו. את צריכה להחליט אם את באמת נפרדת. כלומר, לקבור, להתאבל, ולבנות מחדש. לא להישאר במצב ביניים. הפרידה מיובל עזרה לי להבין מה זה אומר באמת להיפרד באופן פנימי. אנשים מפחדים מהשלב הזה, מלהתאבל. נכון, מפחיד לכאוב ולהישבר ולהתרסק, אבל אנחנו מגלים בסוף שיש לנו כוח לזה.
מאוד השתכללתי בלהיות במקום הכואב. זה לא כזה נורא כמו שמספרים. לצלול לזה עד הסוף. כל האוצרות נמצאים בקרקעית. גיליתי שרוב החיים נתתי לעצמי להיות הנבחרת ולא הבוחרת. גם מקצועית אבל גם מבחינה זוגית לא היה לי אומץ. ללהק בעצמי את החיים שלי, את בני הזוג שלי, לא הייתי מסוגלת. זה גם קצת הביך אותי וגם פחדתי להיפגע. הכאב היה גם על זה שלא איפשרתי לעצמי לבחור עד היום. הכאב הוא על עצמך. משבר מציף את הדברים האלה. זה יכול לקרות בגירושים, זה יכול לקרות גם במוות. הוא מעצב את האישיות מחדש.
אני שמחה על התהליך שכולנו עברנו. ברגע שאתה פותר עם עצמך את הדברים, אתה לא שומר על הכעס והמרמור. נולד להם (ליובל ודינה סנדרסון) תינוק מדהים וזה היה מבחינתי דבר מאוד משמח. גם ברמה האישית, גם עבור הבנות שלי. כל הכבוד לנו.
אף פעם לא מאוחר להתחיל עם מישהו
התחתנתי בגיל 27. התגרשתי בגיל 37. לא חושבת שעולם הרווקות השתנה כל כך בשנים האלה. לא הרגשתי שיש דברים חדשים שהייתי צריכה ללמוד. על האפליקציות ויתרתי. אני לא שם אבל לא חושבת שזה שינה את החוקים. זו עוד דרך להכיר. הייתי קצת בטינדר, אבל עשיתי את זה יותר בשבילי – כדי לא לעשות מעצמי בטעות יותר מדי עניין – ונכנסתי כמו כולם. נרשמתי, אבל קלטתי שאני לא נכנסת לשם כמעט. ובמעט זמן שהייתי שם לא מצאתי את עצמי. יצא שהעברתי רק שמאלה. בסוף מחקתי כי הרגשתי שזה לא מה שאני צריכה. אני חיה בתל־אביב, מספיק להסתובב בחוץ כדי שדברים יקרו. המקום הזה של אהבה, מאוד מדליק אותי. היום אני יכולה להתחיל עם מישהו. דבר שלא עשיתי לפני מעולם. היה איזה רגע כזה. הייתה תחושה הדדית, אבל לא חיכיתי שיפנה אליי, הייתי אקטיבית בתוך הסיטואציה. אם פעם צימצמתי את עצמי מתוך האפשרויות שיציעו לי, היום אני מרגישה שאני יכולה לבחור ולהשתעשע וזה מאוד כיף ומרגש. אני מאוד רוצה להתאהב. זה הדבר שהכי מעניין אותי בעולם כרגע. אני לא אתפשר על שום דבר חוץ מאהבה ותשוקה.
לפני הפעם הראשונה שיצאתי עם מישהו חדש, אחרי 12 שנים שהייתי בתוך זוגיות, היה סוג של מבוכה. את שואלת את עצמך, מה עושים? אבל מהר מאוד את קולטת שזה כמו לרכוב על אופניים. ומאז גם על קורקינט אני יודעת כבר לנסוע. בסך הכל הרווקות שלי היא חוויה מאוד טובה. הכרתי גברים חמודים. אולי זה גם קשור למקום שאני נמצאת בו היום. בסיבוב הקודם שלי הייתי בת 25, היה לי חשוב להפוך להיות אמא, למצוא אבא לילדים שלי. עכשיו הכל מרוכז בי. שאני אשתוקק לזה, ארצה את זה, ואתאהב.
לא כולם רוצים לכבוש את הוליווד
‘אורי ואלה’ (שביים בעלה לשעבר יובל שפרמן בכיכובה של דינה סנדרסון, בת זוגו הנוכחית שגם יצרה איתו את הסדרה ובהשתתפותה של וייסמן - א”ס) נמכרה לאחרונה לשידור ב־HBO. זה מאוד משמח אבל אני לא מצפה שיקרה לי משהו מבחינה מקצועית בגלל זה. יום אחד הייתי בפריז וניגש אליי מישהו צרפתי ואמר: ראיתי אותך ב’מדרשה’ – סדרה ישראלית שהשתתפתי בה ונמכרה לנטפליקס – וכל הכבוד לך. אלה דברים נחמדים, בונוס, אבל אני לא בונה עליהם קריירה בהוליווד. גם מעולם לא חלמתי לכבוש את העולם. לי מספיק לכבוש מדינה אחת, וגם את זה עוד לא עשיתי לגמרי. אף פעם לא הייתה לי את הפנטזיה הזאת, שיבוא איזה במאי בינלאומי וייקח אותי איתו. אין לי צורך בגודל הזה. גם בארץ לא דחוף לי שזה יהיה בגדול. החלום ההוליוודי? וונדרוומן? זה נראה לי סיוט. מחיר שלא שווה לשלם מבחינתי. זה גדול מדי. לא נראה לי כיף. אין לי את המקום של להצליח בגדול. יש לי את הצורך להצליח. וגם זה – מתקיים מול עצמי. להצליח בגדול נראה לי נורא מעיק. ללכת לקניון בלי יכולת להסתובב. בשביל מה אני צריכה את זה? בשביל הכסף הגדול? זה לא נראה לי כיף בכלל. בגלל הפרסום? נראה לי סיוט. יש גודל מסוים שממנו כל העסק נראה לי מיותר. אני מעדיפה ניצחונות קטנים.
כדי להיות כוכבת צריך לשלם מחיר שאני לא מוכנה לשלם
את הפריצה שלי עשיתי בגיל 23. לוהקתי לתפקיד הראשי בטלנובלה ‘משחק החיים’. הייתי אז סטודנטית למשחק בסטודיו של יורם לוינשטיין בשנה הראשונה, ותוך רגע נהייתי מאוד מוכרת. לשמחתי היה לי מסלול קצת שונה. חזרתי ללימודים לעוד שנתיים. זה ישר הוריד את המרדף הבלתי נמנע שאנשים שפורצים בבת אחת מתחילים לנהל – מה הלאה? הבנתי שיש לי עוד מסלול להשלים והעדפתי להתרכז בו. זה היה לי מאוד נעים, ובמידה רבה זה הוציא אותי בסוף הלימודים יותר מאוזנת. מעולם לא חלמתי להיות מאוד מפורסמת, אז גם לא היה לי דחוף לשמור על זה. תמיד חשבתי שאני נמצאת במקום מאוד נעים פרסומית. אני יכולה להיטמע, ואם אני לא רוצה שיזהו אותי – לא יבחינו בי. בעיניי זה מעיק כשזה גדול מדי. לא היה לי דחוף לשחזר את ההצלחה שלי. רציתי לשחק תפקידים טובים ומעניינים ולהתפתח. זו לא הנאה גדולה בעיניי ללכת ברחוב כשמסתכלים עליך. לא מרגישה שהפסדתי מזה משהו ברמה המקצועית. אני משלמת בדיוק את המחיר שהייתי מוכנה לשלם.
אפשר להיפרד מאלוהים, אבל אלוהים לא נפרד ממך
אבא שלי דתי. אמא שלי חילונית. ככה הם הכירו. ככה הם חיו. ככה גדלתי. הם החליטו החלטה משותפת שנלמד בחינוך דתי, ולמעשה את רוב הילדות שלי העברתי כדתייה. גדלנו בבית שאפשר בו גם וגם. כל אחד מאיתנו עשה בחירה. יש לי שלושה אחים. שניים מהם תאומים, שגדולים ממני בשנתיים. אחד מהם חרדי עם 13 ילדים. התאום שלו הוא חילוני. כמוהו גם אחי הקטן ואני. ככל שגדלנו כל אחד מאיתנו עשה בחירה. נולדתי למציאות הזו, זה לא משהו שקרה פתאום או השתנה. לכן במציאות החיצונית זה לא בילבל אותי. היה ברור שבשבת הולכים עם אבא לבית כנסת. מדליקים נרות. ומאוחר יותר אמא שלי יושבת מול הטלוויזיה. אני לא אוהבת שמתייחסים אליי כאל דתל”שית, אולי כי לא הייתה נקודה ספציפית שהחלטתי שאני לא רוצה יותר. בגיל ההתבגרות כבר התחלתי ללבוש מכנסיים וגופיות. זה פשוט משך לשם. ועדיין היה לי חשוב לסיים בית ספר דתי־ממלכתי. בני עקיבא. החזקתי את האמצע הזה במשך הרבה זמן. רק כשעמדתי על דעתי, כבן אדם מבוגר עם משפחה וילדים, זה חייב אותי להחליט באופן ברור יותר. למשל, לא לשלוח את בנותיי לבית ספר דתי. הבחירה שלי לא עומדת ביני ובין אבי. הם קיבלו את הבחירה החופשית שכל אחד מאיתנו עשה. זה לא אישיו. הכל פתוח בינינו, לא מסתירים שום דבר.
בילדות היה לי מאוד נוח לדבר אל איזו כתובת מסוימת. את חיה בתחושה שרואים אותך, שיש על מי להישען. גם באופי זה התאים לי. הדת ואלוהים גרמו לי להאמין במשך שנים שדברים יקרו לי רק אם אני אתפלל ואבקש. לא אם אעשה מה שצריך. זה הפך אותי לאדם שפחות לוקח אחריות. כדי לזכות בלוטו הייתי צריכה להתפלל. לא לקנות את הכרטיס. התפילה חשובה יותר מהכרטיס. זה הפך אותי לבן אדם פחות פרקטי וברמה האישית זה לא עשה לי טוב. היום אני סומכת על עצמי. אני מבינה שמה שאני אעשה – יקרה. ומה שלא – לא. אני עדיין צמה ביום כיפור, מדליקה לפעמים נרות. בסוף, הרבה בזכות שנולדתי לבית דתי, זה חלק ממי שאני.
אין דבר בעולם שרציתי להיות יותר מאמא
לפני חמש שנים למדתי לימודי מומחה להורות ומשפחה במכון אדלר, אבל במובן הרחב יותר אין דבר שעזר לי יותר בחיים – גם בהורות, כמובן - מטיפול פסיכולוגי. בהדרכה הורית אתה בא ללמוד לטפל בילדים, אבל זה קצת קיצור דרך. אתה לא יכול לטפל בילד לפני שטיפלת בעצמך. היה איזה יום השבוע שלקחתי את הטלפון של הבת שלי והיא אמרה לי: אל תחטטי לי. אמרתי, אני לא מחטטת. היא אמרה: אה, אז עכשיו את גם חטטנית וגם שקרנית.
רציתי להיות אמא מאז ומתמיד. אני זוכרת את עצמי בגיל ארבע, תוהה איך אני ילדה ולא אמא. איך אני מבזבזת כל כך הרבה זמן על להיות ילדה. הינקתי כל אחת מהן שנתיים באופן מלא, נשארתי איתן בבית, אלה היו רגעי קושי פסיכיים לגמרי. מחסור בשינה. אבל העובדה היא שזה התאפשר כי הייתה לי תשוקה לאימהות. הייתי שם במאה אחוז. לא הרגשתי במשך שנים שאני רוצה ללכת לאנשהו. יום צילום היה מעמסה מבחינתי. רציתי רק להיות בבית. וכשיצאתי לעבוד, רציתי כבר רק לחזור. זו הייתה הפעם הראשונה שהרגשתי כמה חזק זה שאתה משתוקק למשהו והוא מתקיים. שאתה בול במקום הנכון. לא היה שום קונפליקט. כן, קצת קשה, אבל שום דבר לא מזיז אותך.
עכשיו אני מנסה לשים דגש על איך להבין שלהיות הורה טוב פירושו גם לדעת לדרוש מהן דברים שהן לא רוצות לעשות. בגילים הקטנים התשובה היא תמיד חיבוק. בגילים יותר מאוחרים מגיעים למקומות מורכבים יותר. לא יודעת להגיד אם אני אעשה עוד ילדים. אני נמצאת עם התהייה הזו במקום די נעים. זה בסדר אם לא, וזה מגניב אם כן. את זה אני מעבירה לאלוהים. קח את זה, זה שלך. אבל אם אתה מחליט שכן, קח אחריות. הבחירה שלי היא לזרום. עם שתי הבנות שיש לי הרגשתי שאני רוצה את זה עד מוות. זה בער בי. התחושה עכשיו היא אחרת.
אף פעם לא מאוחר להתחיל ללמוד להיות מיילדת
התחלתי השנה ללמוד לימודי סיעוד מתוך מחשבה שאהפוך בסוף הדרך למיילדת. זה משהו שאני רוצה כבר המון שנים. זה התחיל בלידה של הבת הבכורה שלי, יולי, לפני עשר שנים. זהבה, המיילדת שלי, הייתה אמא של חברת ילדות. אני זוכרת שהסתכלתי עליה ואמרתי לעצמי: זה הדבר הכי מושלם שאפשר לעבוד בו. נשארתי איתה בקשר עוד הרבה אחרי הלידה. היא הייתה שם בשבילי גם בלידת בתי השנייה אלי. המקומות האלה של טיפול וליווי תמיד משכו אותי ועניינו אותי. אבל התרכזתי יותר בפן הפסיכולוגי והנפשי. לקח לי זמן להבין שכדי לטפל במישהו אני צריכה גם חלק ממשי ומעשי. הבנתי שבלימודי אחיות – אני אוכל לחבר בין הצד המעשי לצד הנפשי, וזה קסם לי מאוד. הקורונה זירזה תהליכים. החלטתי שאני פשוט הולכת על זה ונרשמת. ברגע שקיבלו אותי, החלטתי שאני פשוט זורמת. אני לא עושה את זה כפלאן בי לעבודה שלי כשחקנית. מאז ומתמיד דמיינתי את עצמי עושה עוד משהו במקביל למשחק. לא מתוך מקום של סיכון, התבגרות במקצוע או ביטחון כלכלי, אלא מתוך רצון להתנסות בעוד דברים. תמיד חיפשתי את הדבר שיחבר אותי לקרקע.
אני לא מתכוונת להפסיק לשחק, ומניסוני אני גם יודעת שאפשר לשלב בין המקצוע שלי לעוד דברים. הילה קורח היא דוגמה מצוינת – גם מישהי עם שלושה ילדים, גם למדה רפואה, וגם מגישה חדשות. זה כנראה לא היה יכול לקרות מבחינתי לפני. יש פרופורציות מאוד גדולות בלימודים בגיל שלי. לא קשה לי ללמוד, אני לא בלחץ. יש אנשים שמופתעים לראות אותי בלימודים. בהתחלה שאלו מה את עושה שם. למורים לקח זמן אבל הם השתכנעו שאני שם כי באתי ללמוד ולא כי אני עושה הכנה לתפקיד.
מומלץ לצאת מאזור הנוחות. לפעמים מקבלים קמפיין
דווקא תקופת הקורונה נתנה לי שקט. עבור שחקן, זה לא שוק לבלות תקופות ארוכות בבית. אחרי שנים, הרגשתי שהעולם הצטרף אליי, והבין מה זה להיות שחקן. עשיתי הרבה פילאטיס. בפעם הראשונה בחיים בישלתי. רק בפרידה הצלחתי להפוך את האוכל לעניין. העיסוק הזה נראה לי מסובך, מעבר להרי החושך. לא ידעתי איך להתחיל. קמח? מה עושים עם זה? בזכות הקורונה פתאום הצלחתי לעשות את זה. מטבוחה. סושי. סביצ'ה. קציצות. פבלובות. מאפים. מה שתרצה.
באיזשהו שלב התחרפנתי מלשבת בבית. כמה אפשר להעביר את הזמן רק עם תחביבים. אחת החברות שלי עובדת בבית רופאים. היא הציעה לי לבוא ולעזור בקבלת קהל. התחלתי להשתעשע בלימודי אחיות, אז חשבתי שזו יכולה להיות הזדמנות להיות בסביבה הנכונה. וככה, התחלתי לקבוע לאנשים תורים לרופאים. בחיים לא עבדתי בשום עבודה רגילה ונורמלית, ובאמת בהתחלה זה היה קצת מוזר. לא הבנתי מה אני עושה. הרגשתי קצת כמו שחקנית. מחכה שיסבירו לי איך אני צריכה לבצע את הפעולה. שיחקתי דמות. בימים הראשונים אנשים היו קצת המומים. שאלו, מה את עושה פה? למה את כאן? מה המצב עד כדי כך קשה? זהו, פרשת ממשחק? ותוך כדי מצלמים איתי סלפי. אחרי שלושה ימים המבוכה הזאת עברה. נהניתי בטירוף. העברתי שם שלושה חודשים. בימים האחרונים שלי שם, הגיע איזה בחור וביקש את הטלפון שלי כי יש לו מה להציע לי. הייתי סקפטית, אבל אמרתי בסדר. למחרת התברר שהוא בעלים של חברת ממרחים – ‘עללחם’ – ורצה שאפרסם את המותג שלו. צילמנו מאז שלוש פרסומות. במקום הכי לא צפוי קיבלתי הצעה כל כך לא צפויה. אלה סיפורים שהייתי רגילה לשמוע על אחרים. הבנתי שדווקא ברגע שוויתרתי על האגו, שפשוט הלכתי לעשות משהו שהתחשק לי לעשות, עם כל המבוכה והריקושטים שהיו בזה, קרה לי דבר מהמם. שנים אני יכולה לדבר עם הסוכנת שלי ולשאול מה עם איזו פרסומת, ובסוף זה קורה מאחורי הדלפק בבית הרופאים.
אין מעבר מהיר יותר מלהיות הצעירה המבטיחה ללשחק את האמא של הצעירה המבטיחה
הדור הצעיר מהמם אותי. דור חרוץ, משקיע, אמיץ, אמביציוזי, בשלים מגיל צעיר. העולם בכף ידם והם שולטים בהכל. כשאני הייתי בגילם הייתי הרבה יותר מחשבנת ומרצה. זה היה עולם אחר אז. עם סוכנים ומפיקים, וכשבסוף אתה הכי קטן במשוואה. הדור הצעיר לוקח את השליטה לעצמו ובעיקר מקשיב לעצמו. אני משחקת עכשיו בסדרת הנוער ‘מקיף מילאנו’ (כאן חינוכית) את אחת ה"מבוגרות". המעבר הזה בין להיות הצעירה המבטיחה ללשחק את האמא של הצעירה המבטיחה הוא מעבר מהיר מאוד. זה לא סיבה לשקוע בדיכאון, אבל זה כן גורם לך לחשוב כמה מהר מתבגרים. אולי גם כשאני אהיה בת 60, אני אשאל את עצמי איך לא ניצלתי את שנות ה־40 שלי. איך לא יצאתי לכל עבר ורקדתי על השולחנות. אני עושה את זה, אבל כנראה לא מספיק. כל הדיון הזה סביב התבגרות הוא דיון שאני עוד לא מנהלת עם עצמי כי אני בעיקר יודעת שאין לי תשובות טובות. הרי עד שאני אתרגל לקמט אחד, יגיע אחד חדש. במשחק אישה יכולה לשחק את המבוגרת די מהר. ב’מקיף מילאנו’ למשל אני משחקת את אמא של נאיה בינשטוק. כדי שזה יהיה הגיוני הייתי צריכה להיות בת 18 כדי ללדת אותה. אני זוכרת שהביאו אותי לאיזו סדרת נוער וסידרו לי פרטנר בן 60 למרות שהייתי אז בת 30. בחיים אישה יכולה ללדת בגיל 45, אבל על המסך אנחנו מעדיפים את האמהות שלנו צעירות למדי. המדיום הזה עדיין עובד על פנטזיות.
לפעמים לא מזיק להיות קצת חרדתי
אני אדם מאוד לא חרדתי. לא טיפוס דאגן. אם מישהו לא עונה לי לטלפון ברור לי שהסוללה שלו נגמרה. לא שחלילה קרה לו משהו נורא. זה קשור לבית שגדלתי בו. הייתי יכולה לצאת עד ארבע וחצי בבוקר וכשחזרתי ההורים שלי ישנו. אף אחד לא חשב שצריך לדאוג. גם בעניינים בריאותיים אני בקצה השני של ההיפוכונדריה. אין סיבה לבדוק מיד שום דבר. אם משהו לא יעבור, אז נטפל. בגלל שאני בן אדם שלא חושב ששום כאב הוא רציני מדי, לפני 13 שנה גיליתי שיש לי היריון מחוץ לרחם. הגעתי למצב כל כך קיצוני שההיריון גדל וגדל עד שהוא התפוצץ בתוך הבטן. לרוב זה משהו שקל מאוד לגלות בבדיקה פשוטה. אבל אני הייתי אז בתאילנד שלושה חודשים. הייתי נשואה. בת 28. עוד לא תיכננתי להיכנס להיריון. הכאבים היו מטורפים אבל הייתי בטוחה שזה יעבור אם אקח כדור. בסוף, אחרי שהחצוצרה שלי התפוצצה, חילצו אותי בסירת אמבולנס ונותחתי בבית חולים בתאילנד. התחלתי לגסוס. הקאתי בלי סוף. הגעתי למצב של דימום פנימי בכל הבטן. איבדתי ארבעה ליטרים דם.
זה היה שיעור מאוד חשוב בשבילי. אחרי שנים שכולם שיבחו אותי כמה אני קולית, ולא דואגת מכלום, הבנתי מה ההבדל בין לא לדאוג ללהזניח. לא כל כאב הוא כלום. לא כל סימן הוא זניח. יש נורות אזהרה. כל מה שקרה לי בחיים, תמיד שמתי לב אחרי, שהיו שם סימנים מקדימים. כל כאב פיזי בלתי נסבל מתחיל בכאב קטן. גם מערכות יחסים, מטפטף לך במשך שנים שאתה לא במקום הנכון, עד ששוטף אותך צונאמי. דברים לא קורים ביום אחד. היום אני מזכירה לעצמי: לא חייבים לדאוג מכל דבר, אבל כן כדאי לשים לב אם זה לא משהו קטן שהולך להתפוצץ.
לפנייה לכתב/ת 
