מה רעים הלילות
אספסוף יש בכל עם. אספסוף יש גם אצלנו. תמיד היה. גם יהודי וגם ערבי. המון שועט קדימה, נישא על גבי כוחו הקולקטיבי, אחוז בתאוות נקם, משוחרר מפחד, מכה והורס כל מה שנקרה בדרכו. יש הבדלים, כמובן: ההבדל בין התפרצות להתפרצות הוא בעוצמת האלימות, בהיקף התמיכה ברחוב, בתרומה של הדרג הפוליטי ובנכונות של גורמי האכיפה, המשטרה, הפרקליטות, בתי המשפט, לרסן את המתפרעים. מה שצריך להדאיג באמת הוא אובדן השליטה, היעלמות המדינה.
בלוד היו השבוע אירועים קשים. גם בירושלים, בעכו, בטבריה, ברמלה, בבת־ים. האירועים היו כל כך קשים, שחשבתי להציע לחמאס ולג'יהאד להפסיק את שיגור הרקטות לעבר ישראל. למה להפריע לישראלים להרוג זה את זה. אבל ההשוואה שעשה ראש עיריית לוד יאיר רביבו עם ליל הבדולח, הלילה שבו המשטר הנאצי פרע ברכוש ובמוסדות של יהודי גרמניה, מופרכת. וההשוואה שעשה עמיתי בן־דרור ימיני עם הפרעות בקישינב בתחילת המאה ה־20, מופרכת גם היא. יש לי הרבה כבוד לשניהם, אבל הקלות שבה הולכים הם ואחרים אל הפוגרומים באירופה, אל השימוש שעשו בהם משטרים אפלים, אל תורות אנטישמיות ממקומות ומזמנים אחרים, מבלבלת ומזיקה. לוד איננה קישינב; היא אפילו לא לודז'. לוד היא עיר במדינת ישראל.
על התבטאויות כאלה נאמר: אפשר להוציא את היהודים מהגלות; אי־אפשר להוציא את הגלות מהיהודים.
ההשוואה הנכונה היא עם מדינות דמוקרטיות אחרות שהתמודדו עם המון פרוע, בלתי נשלט. עם ארצות־הברית, למשל, שראתה בינואר השנה אספסוף לבן מסתער על גבעת הקפיטול, וחודשים אחדים קודם לכן ראתה אספסוף שחור ולבן בוזז חנויות במרכזי הערים; או עם צרפת, שהתקשתה לרסן את ההפגנות האלימות של האפודים הצהובים. אנחנו לא עם לבדד ישכון.
השבוע, בדיוני הקבינט, צצו מפעם לפעם דיבורים על הכנסת יחידות צבא לערים מעורבות. הרמטכ"ל, אביב כוכבי, הזכיר שצה"ל הוא צבא העם: הוא לא אמור להתערב בעימותים בין אזרחים בתוך מדינת ישראל. טוב עשה.
למיטב ידיעתי, בכל שנות המדינה נדרשו חיילי צה"ל רק פעמיים להשליט סדר ברחובות. פעם אחת בינואר 1952, מול הניסיון של מפגיני ימין להסתער על בניין הכנסת, במרכז ירושלים; בפעם השנייה באפריל 1963, כאשר מסע ההלוויה של נשיא המדינה השני, יצחק בן־צבי, עבר במרכז ירושלים. ההמון התפרץ פנימה וחטף את הארון. המשטרה איבדה שליטה. גדוד צנחנים שהיה במחנה שנלר, בהכנות לקראת משימה אחרת, נקרא להתערב.
יש בזרועות הביטחון מחשבות על הקמת משמר לאומי נוסח אמריקה – גדודי מילואימניקים של מג"ב שיתגברו את המשטרה בעת הצורך. המשטרה מבקשת, כצפוי, עוד תקציב ועוד שוטרים. מה שצריך בדחיפות הוא להבריא את המשטרה: למלא אותה בקצינים איכותיים, בטוחים בעצמם, אפקטיביים, משוחררים מאימת הפוליטיקאים. וצריך להרחיק את הפוליטיקאים המתלהמים מהמשטרה: שר לביטחון פנים צריך להרגיע מהומות, לא להצית אותן בהתבטאויות שלוחות רסן.
לא חייבים להיות מתוחכמים כל כך: לפעמים שוטר על סוס במקום ובזמן הנכון יעיל יותר בבלימת ההמון מכל התיאוריות על סבלות העם היהודי.
תחילת הסוף
למרות הדיבורים על עליית מדרגה, מבצע שומר החומות מתקרב למיצוי. בצה"ל גאים בהישגים של חיל האוויר: הפגיעה הקשה בארסנל של חמאס, חיסול המפקדים הבכירים, החדירה אל מתחת לקרקע, הריסת המשרדים של הארגון וקריסת המגדלים. 1,000 חימושים הוריד חיל האוויר על עזה עד אתמול בבוקר. 90 אחוז מהם פגעו במטרות. גם חמאס וג'יהאד הורידו 1,000 חימושים על ישראל. רק עשרה אחוזים מהם פגעו.
קציני צה"ל אמרו בקבינט שמבחינה צבאית נטו השיגה ישראל ב־50 שעות מה שלא השיגה במבצע צוק איתן, לפני שבע שנים, ב־50 ימים. בני גנץ היה הרמטכ"ל בצוק איתן; נתניהו היה ראש הממשלה. מעניין מה הם חשבו על ההשוואה.
אבל חמאס נלחם לא על הנדל"ן שלו, גם לא על הרקטות. הוא נלחם על התודעה, ובזה הוא נחל ניצחון שלם: ירה על בירת ישראל ביום חגה, ירה על גוש דן, המשיך לירות למרות ההפצצה המאסיבית על עזה, הופיע בעולם הערבי כמגן ירושלים והמקומות הקדושים, ועל הדרך הצית אש בתוך ישראל. יהיה לחמאסניקים מה לספר במסיבת העיתונאים שיערכו לאחר שתיפסק האש.
ישראל נמצאת במלכוד: עד כמה שאני מבין, אין לדרג המדיני כוונה לעבור למבצע קרקעי; אין תוכניות כיבוש. אף אחד לא מצפה לדגלים לבנים מעל הבתים בעזה. המסקנה פשוטה: למבצע הזה, שיש לו שם אבל אין לו מטרה מוכרזת, יש בעצם מטרה אחת – זמן. במקרה הטוב, שבע שנים, כמו לאחר צוק איתן; במקרה הפחות טוב, ארבע שנים. איש לא מתכוון לשנות את הפרדיגמה, להגיע להסכם ארוך שנים עם חמאס או לעקור אותו מעזה. מה שהיה הוא שיהיה.
במהלך סוף השבוע נדע אם הסבב הנוכחי נגמר, או שקרה משהו שיסבך ויאריך אותו. בינתיים התחיל עיד אל־פיטר, החג שמסיים את הרמדאן. ירושלים, שהייתה הסיבה והמסובב, ירדה מהכותרות. אין מלחמות על הר הבית; אין הפגנות בשייח' ג'ראח; אין מצעדי דגלים. ביהודה ושומרון השתרר שקט מוזר, כאילו המלחמה מתנהלת ביבשת אחרת. זה אולי לא סוף המלחמה, אבל זו תחילת הסוף.
בחר בחמאס
"לדרג המדיני אין ולא הייתה מדיניות כלפי חמאס", קוננו השבוע בכירים לשעבר בזרועות הביטחון. עשרות שנים בילו האנשים המנוסים האלה במחיצתם של ראשי ממשלה ושרי ביטחון, השתתפו באלפי דיונים, ניסחו החלטות וביצעו אותן, ולא השכילו להבין שמה שהם תופסים כאין מדיניות, הוא מדיניות. ב־2010 בחר ראש הממשלה נתניהו בחמאס. הוא לא היה הראשון שבחר בחמאס, אבל הוא הלך עם הבחירה שלו הכי רחוק. את התוצאות ראינו השבוע.
שניים שהבינו היו הרמטכ"ל הקודם, גדי איזנקוט, וגדי שמני, שהיה אלוף פיקוד המרכז בתקופה הרלוונטית. שאלתי אותם מי בדרג המדיני קרץ לחמאס, ומתי. איזנקוט חזר לרגע להיסטוריה רחוקה: שר הביטחון ב־1983 היה מישה ארנס. פתח של ערפאת התמחה בתקופה ההיא בפיגועי טרור בחו"ל. ארנס הנחה את צה"ל לחזק את חמאס כמשקל נגד לפתח. פואד בן־אליעזר, מתאם הפעולות בשטחים בזמן ההוא, היה בן בית אצל השייח' יאסין, מנהיג חמאס. את הרומן ההוא שניהם העדיפו לשכוח.
הסכם אוסלו הפך את התמונה: ערפאת גיבש מדיניות משולבת, משא ומתן ולצידו הסתה ואלימות; חמאס התמחה בטרור. בשטח חמאס התחזק.
ב־2007 שמני היה המזכיר הצבאי של ראש הממשלה. "באפריל 2007", מספר שמני, "השתתפתי בפגישה במעון בבלפור עם קית' דייטון, המתאם האמריקאי בין ישראל לרשות. מוחמד דחלאן, הבוס של עזה מטעם הרשות, הבטיח שאם ייתנו לו כסף, הוא יעשה סדר בעזה. נתנו לו המון כסף".
חודשיים אחר כך השתלט חמאס בכוח על הרצועה. דחלאן ברח לרמאללה בעור שיניו. המנצחים זרקו את הפתחים מהגגות, בלי הקש בגג ובלי הקש בדלת. הסילוק הברוטלי מעזה זיעזע את הצמרת הפלסטינית.
ב־14 בספטמבר 2008 הגעתי לפגישה לילית בלשכתו של מפקד אוגדת איו"ש, תא"ל נעם תיבון. זאת הייתה פגישה היסטורית. לבד מהאוגדונר השתתף בה תא"ל פולי מרדכי, ראש המינהל האזרחי בגדה. האורחים היו עשרה: שמונה ראשי מנגנוני הביטחון של הרשות בגדה, מפכ"ל המשטרה הפלסטינית וחוסיין א־שייח', השר לעניינים אזרחיים (א־שייח' מכהן כשר גם היום).
כך דיווחתי אז: "הם הגיעו אל מפקדת האוגדה בלילה, חצו את מחסום בית הדין, עלו בכביש שמוביל להתנחלות בית אל ונכנסו בשערי המחנה הירדני לשעבר. לבד מאחד, מפכ"ל המשטרה הפלסטינית, הם לבשו אזרחית: חליפות עסקים וחולצות לבנות פתוחות צווארון. כולם היו אנשי פתח ותיקים, הצ'אנס האחרון של הדור שהגיע מתוניס להוסיף לשלוט, לפני שעמם ייבלע במלתעות חמאס.
"תיבון ומרדכי ביקשו מראש מהפלסטינים להכניס עיתונאי לפגישה. האורחים נענו. הכוונה הייתה להציג לאורחים תוכנית להשתלטות של הרשות על העיר ג'נין. בגלל תחושת הבהילות בצד הפלסטיני הפגישה התגלגלה לכיוונים אחרים, מרחיקי לכת.
"הפלסטינים אמרו שלהערכתם ייפתח עימות אלים בין פתח לחמאס על השליטה בגדה. חמאס ינסה להוציא את תומכיו להפגנות המוניות ובמקביל להתנקש בחייהם. זאת תהיה מלחמה לחיים ולמוות, מלחמה על המשפחה ועל הנפש. הם מבקשים מהישראלים שיעבדו איתם על התוכנית המבצעית, יאמנו ויציידו את הכוחות".
דיבורים כאלה לא נשמעו קודם, בוודאי לא בפומבי.
"אין יריבות בינינו", אמר למפקדי צה"ל אבו־אלפתח, מפקד הביטחון הכללי. "אני עושה היום כל מה שאני יכול כדי למנוע פיגועים. בזכות הפעילות שלנו אתם נזקקים לפחות כוחות".
"אנחנו במערכה מאוד קשה", אמר מאג'ד פרג', ראש המודיעין הצבאי. "יש פתגם בערבית: הים מלפנים והאויב מאחור – ולנו אין אפילו ים. החלטנו להילחם עד הסוף.
"החלטנו להניח את כל הבעיות שלנו על השולחן: הכל גלוי, אין יותר משחקים. חמאס הוא האויב. הבא להורגך, השכם להורגו".
ועוד־ועוד. שאלתי השבוע את שמני מה קרה אחר כך.
"צריך להבין את המצב אז", אמר. "מאז האינתיפאדה אסרו עלינו לדבר עם מנגנוני הרשות. למעשה, הפקירו את השטח לחמאס ולכל מיני כנופיות חמושות. אמרתי, גירוש פתח מעזה פתח לנו דלת. בואו ננצל את זה".
בשיתוף עם מנגנוני הרשות פתחו צה"ל והשב"כ במתקפה רחבה על התשתית החברתית של חמאס. "סגרנו להם אפילו קייטנות לילדים. הם הלכו לבג"ץ. אמרנו, הקייטנות לא תמימות. מכשירים בהן את הילדים לטרור".
כיף של אויב
במארס 2009 ירש נתניהו את אהוד אולמרט בתפקיד ראש הממשלה. "לקח לנתניהו זמן להבין מה אנחנו עושים", אומר שמני. "כשהגיע למסקנה שחמאס הוא אויב נוח יותר מהרשות, עצר את הפעילות. הוא האמין בבידול, בהפרד ומשול. בעיניו חמאס היה האויב הכי טוב שלנו, כיף של אויב".
מה היית עושה היום, שאלתי.
"יש עזה, ירושלים, הגדה, בתי הכלא. בכל אחד מהם צריך לפעול. אני לא מבין איך קורה שדובר של חמאס עומד ומדבר בירושלים, ואף אחד לא עוצר אותו; למה לא פועלים נגד התשתית שלהם בירושלים ובגדה; למה לא עובדים עם ראשי המנגנונים. נכון, הרשות נחלשה ופתח התפצל, אבל המנגנונים עובדים. דחלאן פועל היום נגד הרשות. חמאס, שגירש אותו מעזה, הוא היום בעל בריתו. ובישראל יש עדיין כאלה שבונים עליו".
בקיץ 2014 נגררה ישראל למבצע צוק איתן. ראש הממשלה היה נתניהו; הרמטכ"ל בני גנץ. המבצע נמתח לאורך 50 יום והסתיים ללא הכרעה. נחתם הסכם בקהיר, שאמור היה להחזיר את הרשות לעזה. חמאס הפר אותו.
"המדיניות הלא כתובה של הדרג המדיני לאחר המבצע הייתה, תרוויחו זמן ותנו כתף קרה לרשות ולאבו־מאזן", אומר איזנקוט. "הדרך להרגיע את חמאס הייתה להזרים אליו את הכסף הקטארי.
"בחודש הרמדאן חמאס הפך למגן אל־אקצא. בשבע השנים האחרונות הארגון עשה מאמץ גדול להדליק את יהודה ושומרון ונכשל. עכשיו הוא לקח יוזמה והצליח: נפל מחסום הפחד. סינוואר ומוחמד דף הם לא אסטרטגים גדולים, אבל הם ידעו לנצל את הרגע.
"המודיעין שלנו העריך שאין להם אנרגיה להילחם: ההערכה הזאת לא התאמתה. אופן החשיבה של ראשי חמאס אחר משלנו: הם מוכנים לשלם מחיר בטווח הקצר למען תמורה בטווח הארוך. אצלנו זה להפך: אצלנו הטווח הקצר קובע. אין תועלת בהתפארות על קצינים שהרגנו להם: עליהם זה לא עושה רושם.
"עכשיו צריך להכות אותם הכי חזק שאפשר, אבל זה לא פוטר את המנהיגים שלנו מלשאול את עצמם מה הם רוצים. אם מישהו חושב שנוכל לדחוק את הבעיה הפלסטינית מתחת לשטיח ולדבר רק איראן, איראן, איראן – הוא טועה.
"הרשות הפלסטינית לא מסוגלת לשלוט בעזה: צריך ללכת להסדרה ארוכת שנים עם מי ששולט שם. בגדה צריך לבנות גשר לתקופה שאחרי אבו־מאזן, כשיתחיל קרב הדיאדוכים. צריך לתת אופק. אני מקווה שלא תהיה הידרדרות ביהודה ושומרון. 400 אלף ישראלים חיים שם בקרב 2.5 מיליון פלסטינים. אני לא בטוח שנדע להפריד בין הטרור לבין האוכלוסייה".
בגלל טיקטוק
דרך כבושה, מאובקת, מובילה לדהמש, כפר בלתי מוכר. ממערב רמלה, מדרום וממזרח לוד, מצפון, מעבר לחומה, מושב ניר צבי, ובאמצע פסי הרכבת, הכל במרחק הליכה. הכפר הוא עצם בגרון של שכניו: אף אחד מהם לא רוצה בו. 80 משפחות מתגוררות בו, כ־1,000 נפש. משפחת איסמעיל הקימה לעצמה נחלה מרשימה: בתים מרווחים, דיר כבשים גדול, עצי פרי. בשלוש לפנות בוקר, אור ליום רביעי, נפל הטיל. יותר מ־20 כבשים מתו. בבוקר הגיעו ממשרד החקלאות, לקחת את הנבלות. שלוש מכוניות נהרסו. קירות הבית נוקבו ברסיסים. בפנים הכל שלם. האב, ח'ליל עווד איסמעיל, 50, והבת נדין, 16, התעוררו מוקדם, לארוחת הבוקר שמקדימה את הצום. האזעקה הוציאה אותם החוצה, לחצר הקדמית. שם נהרגו. אילו נשארו במיטותיהם, לא היו נפגעים.
האירוע מושך לחצר צוותי טלוויזיה זרים: ערבים בישראל שנהרגו בידי ערבים מעזה הם סיפור. עוד מעט ייצא מסע ההלוויה אל המסגד ברמלה, ומשם אל בית הקברות. הנשים רוחצות את הגופות. כולן לבושות שחורים.
ערפאת איסמעיל, הדוד וראש הכפר, מקבל את המנחמים. "המדינה רצתה לפנות אותנו", הוא אומר. "אמרנו, מה, אנחנו עגבניות?" הוא תולה את מותם של האב והבת בסירוב של המדינה להסדיר את היישוב. האמת היא שאין קשר בין הבעיות של הכפר לבין הטרגדיה שהתרחשה שם אור ליום רביעי. מדובר במשפחה של המעמד הבינוני: האם בעלת חנות ברמלה, האב מסגר, שלוש בנות ובן, כולם מוצלחים, והבת שנהרגה, נדין, נערה מבטיחה, מחוננת.
נדין הייתה תלמידה בתיכון אורט בלוד. מנהלת בית הספר, שירין חאפי־נטור, מגיעה לניחום אבלים וממהרת הלאה, אל המתנ"ס בשכונת רמת אשכול, שכונת המריבה בלוד. מדריכים יהודים וערבים יושבים יחד לדבר על המשך שיתוף הפעולה ביניהם. האווירה קשה, פסימית. הצעירים שבורים.
חאפי־נטור היא נקודת אור חשובה בעיר המעורבת הזאת. היא ילידת העיר, בת כיתתו של יאיר רביבו בתיכון רמלה־לוד. חכמה, כריזמטית, מצליחה. בבית הספר שלה – 1,300 תלמידות ותלמידים – ביקרתי בעבר. היא עושה שם מלאכת קודש.
התיישבנו בפינת המתנ"ס לשיח כואב. ספרי לי על נדין, ביקשתי.
"נדין ילדה מיוחדת", אמרה. "בעיניי היא סמל לכך שלא חשוב מאיפה אתה בא – הכל פתוח בפניך. בנוסף ללימודים היא הייתה בפרויקט ננו־חלל, תוכנית לבניית לוויין, ובתוכנית 'מחברים בין עולמות', שמחברת בין שני בתי ספר אורט בלוד, היהודי והערבי. היא עבדה על מחקר בשיתוף רופאים בבית חולים שניידר. החלום שלה היה להיות רופאה.
"מותה של נדין הוא מסר למנהיגים בשני הצדדים. הם צריכים להבין שעל ההחלטות שלהם אנשים משלמים בחייהם".
תסבירי לי מה קורה בלוד, ביקשתי.
"גברים אוהבים להגדיר דברים", אמרה. "נשים עוסקות בתוכן. העיסוק בהגדרה גוזל אנרגיות. מאוד חשוב לכם להגדיר, האם לוד היא עיר יהודית שיש בה ערבים, או עיר יהודית־ערבית. שנים חיינו כאן בלי להתעסק בהגדרות. אבל מה לעשות, אתם מתעסקים בהגדרה עצמית, ואנחנו אחריכם. זה משליך על החיים ועל האופק שלך. מה אתה? מה הזכויות שלך? אם אתה רק תושב, אין לך זכות להתערב במה שקורה בעיר הזאת".
זה לא מסביר איך קמים פתאום צעירים ושורפים בית כנסת, אמרתי. זה לא מסביר איך הם מתנפלים על שכניהם.
"קם דור חדש", אמרה. "הוא מתנהל על פי עולם של טיקטוק".
טיקטוק? תהיתי.
היא הראתה לי את הסרטונים שנשלחו לנייד שלה. "המציאו את פייסבוק", אמרה. "המבוגרים השתלטו עליו; המציאו את אינסטגרם – המבוגרים השתלטו. ואז המציאו את טיקטוק. בחודש האחרון טיקטוק מלא בסרטונים שטוענים לחילול של אל־אקצא, ומצד שני לקידוש של תפילת היהודים בכותל. אנחנו חיים בעולם אמוציונלי: זה משפיע".
האם זה עלה בבית הספר, שאלתי.
"אין שיח פוליטי בתוך בית הספר", אמרה. "אנחנו לא מחנכים את הילדים לנהל את הזעם שלהם, אנחנו לא נותנים לזעם שלהם פלטפורמה, מוצא. בכיכר שלוש הדתות, פה קרוב, יש מסגד, כנסייה ובית כנסת. הורידו את דגל ישראל ותלו דגל פלסטין. הגיעה משטרה. זה יצא מכלל שליטה. כמו כל דבר, גם האירוע הזה מונצח בסרטון. כל אחד מפרש את הסרטון איך שהוא רוצה. עשרה צעירים ערביים התפרעו. רק עשרה, אומרים הערבים. המון, חשב היהודי וירה. מותו של ההרוג, בן למשפחה ערבית ותיקה, הצית את העיר. שרפו כאן כל מה שזז".
הערבים מאשימים את הגרעין התורני, אמרתי.
"אני לא במקום של להאשים", אמרה. "כולנו אחראים למה שקרה. אני עוד לא יודעת לעבד את מה שקרה. אתמול כתבתי מסרון לתלמידים בערבית. ילדים שלנו, כתבתי, איך אתם? שמרו על עצמכם: העיר הזאת יקרה לנו. מחר, יום חמישי, אני אדבר עם התלמידים בזום. אני עוד לא יודעת מה אומר להם.
"תגיד לי אתה, איך אפשר לצמוח מתוך כאב? איך לרתום רגשי נקם לבנייה, לפריחה? חבל שחברת פייזר לא פיתחה חיסון לשנאה כמו לקורונה".
האם ראש הממשלה שלנו היה ממהר לקנות את החיסונים? אני לא בטוח.
לא רוצה לגור פה
המכינה הישיבתית מעוז, בפאתי רמת אשכול, היא המרכז של הגרעין התורני. חלקים מהבניין נשרפו בידי צעירים ערבים. מהבניין יוצא מצעד לעבר בית המשפט: כמה עשרות נערים ונערות דתיים, ובראשם דגל ישראל. הם עוברים לאורך הרחובות אקסודוס, גולומב, צה"ל, הנשיא, הציונות. לוד היא עיר מאוד פטריוטית.
המטרה היא להפגין נגד המשך מעצרם של שני יהודים החשודים בירי. "ישוחררו הגיבורים", אומרים הבריסטולים שהוכנו בעבודת בית. "דם יהודי אינו הפקר", אומר הכרוז. בהפגנה משתתפים רבים שבאו מבחוץ, מההתנחלויות, מהישיבות, לחזק את חברי הגרעין. ספק אם כל חברי הגרעין היו מאושרים מהתגבורת.
הסיפורים של עדי הראייה משכנעים. "לא ייאמן מה שקרה פה", אומר דורון מלצר, עשר שנים בלוד. "שרפו כל דבר בדרך לבתים שלנו. זרקו אבנים. שום דבר לא הרתיע אותם, גם לא יריות באוויר. שוטרים לא היו".
"אנחנו לא גורם זר פה", אומר אוהד מארק, שעבר ללוד עם משפחתו מפסגות. "מה בהתנהגות שלי פוגע בשכן הערבי שלי? שאני קונה אצלו? שאני עושה גינה קהילתית?"
ההפגנה מוצפת בפוליטיקאים מהליכוד, חברי הכנסת הנוכחית ואלה שמבקשים לחזור אליה. גם שפי פז מדרום תל־אביב כאן, עם מגאפון. הנערים שרים "התקווה" בסגנון בית"ר ירושלים – לא כהמנון, כקריאת קרב.
יצחק אלשווילי הגיע להפגנה מהשכונה הגרוזינית בלוד. איש נעים סבר עם כיפה גדולה על ראשו. "הערבים בעיר מדהימים", הוא אומר. "אני לא יודע מה קרה להם פתאום".
ימים קשים, אמרתי.
"הייתי עוזב את העיר", אמר. "אני כבר לא רוצה לגור פה".
נדמה היה לי שבעיניו נקוו דמעות, או שהסתנוור מהשמש. היה חם.
ויקומו הצעירים על העיר
בניין העירייה החדש ממוקם בעיר העתיקה. לפני שבועיים העירייה נכנסה לשם, הכל חדש ונוצץ. זה לא הפריע למתפרעים לחבל בבניין. יאיר רביבו מוקף בפוליטיקאים שבאו לחבק ולנחם. הוא מיטלטל בין אופוריה לדיכאון. הוא איש טוב: חלום חייו היה לעמוד בראש עיר מצליחה ומשגשגת. הוא בנה קואליציה מקיר אל קיר, מסמוטריץ' עד התנועה האיסלאמית. הכל עומד עכשיו בסימן שאלה.
"לא האמנתי שיום אחד יקומו הצעירים על העיר", הוא אומר.
למה אמרת ליל הבדולח, שאלתי.
"בגלל חוסר האונים", אמר. "כשיהודי מרגיש לא בטוח בארצו, כשמתפרעים שורפים בית כנסת, אנחנו חוזרים לימי הגולה. אני לא יכול להסתובב היום ברחוב. השקעתי בחינוך במגזר הערבי, השקעתי בתשתיות. הכל הלך".
הוא הזכיר לי משפט שכתבתי לפני 20 שנה מפי מוחמד אבו־מטיר, איש מפלגת העבודה בלוד, שבינתיים מת.
"אני בעד דו־קיום", אמר אבו־מטיר, "אבל אל תיכנס לדו שלי". ¿
לפנייה לכתב/ת 
