"בדרך לנשיאות צריך להתבוסס בביצות. אני שמח שלא קפצתי למים האלה"

ביום רביעי בבוקר, כשבידיו עשר חתימות וכרטיס כניסה למרוץ לנשיאות, יהורם גאון הבין שזה לא בשבילו. ש־60 שנה על במות ישראל לא הצמיחו אצלו את המרפקים הדרושים כדי להתנהל בזירה הפוליטית. "אני יודע שאיכזבתי את האנשים שהביאו לי את החתימות, אבל אני לא רוצה להמשיך, הבנתי את הרעיון", הוא מודה בשיחתנו השלישית על הנושא. בשתיים הראשונות הוא עוד התלבט, חשש לתת תשובה חד־משמעית פן יתפסו אותו במילה. גאון הוא אדם של מילים, ואולי דווקא בגלל זה הוא לא מפזר אותן בקלות יתרה. לא פוליטיקאי, זמר. "הסיפור הזה של איסוף החתימות נתן לי אינדיקציה לקראת מה אני הולך, ואני לא רוצה לעבור את המסלול הזה, זה לא העולם שלי, זה עולם שמתנהל אחרת מהעולם שבו אני חי. יש פה כל מיני חישובים שאני לא מודע אליהם וגם לא רוצה לדעת. כששמעתי דברים שרוחשים מתחת לפני השטח הבנתי שאני לא רוצה להיות במשחק הזה. אני בא ממקום מאוד נקי ביחס לתפקיד, וכשאני קורא שאני הולך לשם כדי לחון את נתניהו… שמעי, האיש שצריך לקבל חנינה עוד לא הורשע ומישהו כבר מדבר בעיתון על הקומבינציה הפלאית של למה אני מתמודד ולמה אני מקבל תמיכה".

הדיבור על כך שנחתם דיל בינך לבין ראש הממשלה שבמסגרתו תקבל את תמיכתו בעבור חנינה עתידית שבר אותך?

"לא רק, אבל הבנתי שבעולם הפוליטי אתה מצליח לא בהכרח אם אתה טוב אלא אם ידעת לנווט במהמורות של העולם הזה".

אז מדובר בפייק ניוז? לא היה דיל?

"אין בזה שמץ של אמת, בכלל לא חשבתי על הדבר הזה ומצד שני האיש עדיין לא הורשע, אבל הקומבינציה כאילו ברורה וידועה. זה עולם נוראי ושקרי שממציא הזיות. למה אני צריך להיות חלק ממנו? כשאני עולה לבמה - הקהל, היחס, המקום והחשמל אמיתיים. הכל אמת. פה את לא יודעת איפה האמת ואיפה השקר. למה אני צריך להיות שם?"

ראש הממשלה אכן תמך במועמדות שלך?

"אני לא יודע ולא ראיתי סימן לכך שזה אכן כך. אלה פרסומים שאין בהם אמת".

שוחחת איתו בנושא?

"אני לא רוצה לדבר על זה".

איך זה נעשה, איסוף החתימות? אנשים פונים בשמך או שאתה פונה לחברי כנסת שאתה מכיר?

"בדרך כלל האיש עצמו הולך ומבקש, אבל לי היה צוות שפעל בשמי, חברים טובים שלא קשורים לפוליטיקה בכלל".

צילום: משה נחומוביץ

פורסם ששר בליכוד שמקורב לראש הממשלה ורעייתו פועל להשגת חתימות מבין חברי הכנסת.

"זה שקר מוחלט. יש כל מיני פרסומים, זה עולם מתעתע שאני לא מכיר אותו. תביני, אני לא מחליט את ההחלטה הזו מחוסר ברירה, אלא מברירה, כשיש לי ביד עשר חתימות. אני מחליט אותה כי מרגיש לי נכון להגיד תודה רבה, לא רוצה להשתתף במשחק הזה. אחרי החתימות מתחילה העבודה בעולם שאני לא מכיר את חוקיו. אם זה היה משאל עם הסיפור היה נראה אחרת לגמרי, היית יודעת בדיוק את מי רוצים ואת מי לא בלי שום חישובים. אבל בעולם הזה, הפוליטי, הכל חישובים, ואני לפעמים לא מבין את החישוב. זו מלאכת מחשבת של תעתוע, ואני לא בקיא בה. אני יודע ללמוד טקסט ולהציג אותו על הבמה, יודע לשיר, אבל אני לא יודע לתעתע".

נשמע שנכווית.

"זה לא שקרה משהו דרמטי, פשוט האמנתי שהבחירה או אי־הבחירה יהיו פועל יוצא של תכונותיו של המועמד, האמונה במה שהוא יכול לעשות או לא, וזה רחוק משם. אני לא שייך לשם".

קיבלת רגליים קרות?

"שום רגליים קרות. לא נלחצתי מזה שאני עלול להיבחר ומה יקרה. הספיק לי התהליך כדי להבין שאני לא מאושר ממנו. המשימה מרהיבה, המשימה היא שליחות, אבל התהליך שצריך לעבור כדי להגיע לשם הוא להתבוסס במים רדודים, במים של ביצות. אז אני שמח שלא קפצתי למים האלה, אי־אפשר להאשים אותי שניסיתי. החתימות הן כדי לקנות את הכרטיס להגרלה, אני לא קניתי את הכרטיס ואני לא רוצה להשתתף בהגרלה".

אולי הבנת שבהיכל התרבות הכפיים יותר בריאות לך.

"לא אולי. הבנתי. עולם הבמה תמים ונאיבי למול העולם הפוליטי".

× × ×

הדרך לבית הנשיא, שבסוף לא הגיעה לשום מקום, התחילה ‑ כך מספר גאון ‑ ביוזמה של מעריצים. הוא בכלל לא היה בעניין, עד שנדלק והתחיל לגלגל את הרעיון ברצינות. "זה התחיל בקבוצת פייסבוק שהוקמה וצברה תאוצה עצומה, הלכה וגדלה. לא הייתי חלק מהדבר הזה ולא שיתפתי עם זה פעולה", הוא נזכר, "הנושא הפחיד אותי לגמרי, לא מצאתי את עצמי ראוי לכך".

אבל זה עשה לך חשק.

"כן, בפירוש, אבל באמת לא ידעתי אם אני יכול למלא את זה. שאלתי את עצמי האם התרומה שלי במה שאני עושה כבר 60 שנה אינה גדולה לאין ערוך מהתרומה שאוכל לתרום שם".

בעבר אמר גאון בראיון ל'ידיעות אחרונות': "פוליטיקה היא מקצוע שאתה נולד איתו או לא, ואני טוב יותר במשחק ובזמרה'. למרות הפלרטוט עם הרעיון להיות האזרח מספר אחת, הוא אומר שהוא עומד מאחורי ההצהרה הזאת גם עכשיו. "בלי קשר אליי בכלל, רצוי שהנשיא הבא לא יהיה איש פוליטי", הוא פוסק. "שיבוא מעולם אחר, מנסיבות אחרות, ממקצוע אחר. זה רק יוסיף למקום ולכבודו של המקום".

מרים פרץ, למשל.

"לא אדבר על אף מועמד בשום אופן. אני מכבד את כולם ומעריך את כולם ומאחל לכולם בהצלחה".

טוב, בהחלט לא פוליטיקאי. לא מצליח להסתכסך עם אף אחד.

"יכול להיות שזה מעיד עליי משהו?"

יכול להיות.

"אז תכתבי את זה".

אולי עדיף לך מחוץ לבית הנשיא. בסוף, נשיא ב-2021 צריך לפתור את הלופים הפוליטיים שנקלענו אליהם, ומחזירים לו מנדטים.

"נכון. יכול להיות שהייתי אומר, מה עשיתי? יכולתי להיות עכשיו בהופעה ביבנה, בזכרון, בראשון, ובמקום זה אני מדבר עם ראשי הסיעות".

ראשי הסיעות, כך נראה, היו מקבלים מקלחת קרה למדי מהנשיא יהורם גאון אם וכאשר התרחיש הזה היה מתממש. בפוסט שפירסם בפייסבוק בחודש שעבר כינה את הנבחרים "הבעיה הגדולה ביותר שעלינו לפתור", והאשים אותם בהעמקת השסעים בעם. "אני מאוכזב כי יש היום חוסר ביטחון מוחלט", הוא מסביר. "את בוחרת בן אדם שאת יודעת מהן דרכו ומגמותיו ומדיניותו, ומאחר שאנחנו מחולקים לכל כך הרבה רסיסים אין שום אפשרות שהאיש הזה יוליך את הדברים שלשמם הוא נבחר, האיש שנבחר עובר מהפך כזה עצום שזה כאילו לא הוא. כל אחד הולך עם מי שהוא נשבע בספר תורה שהוא אפילו לא יעבור ברחוב שהוא עובר ופתאום הם יחד. אז אין ערך לבחירות שבחרת".

ממי התאכזבת?

"מכולם".

גם מנתניהו?

"בוודאי".

בבחירות האחרונות הצבעת ליכוד?

"כן. ועכשיו אני לא יודע אם אצביע למי שאצביע - אם זה יהיה מה שאני הצבעתי עבורו. אי־אפשר לדעת היום שום דבר".

איך עבאס הפך למושא החיזורים של הימין?

"כשזו האפשרות היחידה שניתן להקים בה קואליציה, כי אנחנו לא שלוש־ארבע מפלגות גדולות שמתאחדות אלא רסיסי רסיסים, אז כשרסיסים מתחברים - כולם בפנים. מצע? מצה של פסח יש למפלגות האלה".

לסיכום הסיבוב הזה, מה צריך נשיא בשביל להיות נשיא טוב בעיניך?

"אני לא יודע, אני אומר לך בכנות. את מדברת איתי על ממלכה אחרת, רחוקה, את לא מדברת איתי על משחק או שירה".

× × ×

48 שנים עברו מאז הבטיח גאון לראשונה ש"זו תהיה המלחמה האחרונה". כבר במלחמת יום הכיפורים הוא שר מול חיילים את מה שהפך מאז לשיר חובה בפלייליסטים של ימים שבהם המורל הלאומי מגרד את הרצפה מלמטה; המנון של מלחמות ותקווה, פסקול ישראלי.

כמעט חמישה עשורים אחר כך, כשהוא יושב בסלון ביתו המואר שברמת־השרון בין תמונות ממוסגרות של ירושלים ופרסים יוקרתיים, כשלצידו מונחת בובת ספוג בדמותו ובחוץ משתולל עוד סבב לחימה - הוא מודה שייתכן ומדובר בלוקש. "אני לא יכול שלא לחשוב שאלה לא סבבים של מלחמות אלא מלחמה אחת ארוכה ונמשכת עם הפסקות באמצע. פעם קוראים לזה מערכה, פעם מלחמה, אבל זו אותה מלחמה כל הזמן על אותו חבל ארץ. הקונפליקט הוא אותו קונפליקט. יש פה שתי אוכלוסיות שנלחמות אחת בשנייה, שרואות בוויתור חטא. השבוע באזעקות רצתי למקלט בדיוק כמו שרצתי לפני 72 שנים בירושלים, כשברחוב הראשי מישהו רץ וצעק 'הפגזה!'. בשנת 2021 אני רץ למקלט כמו שרצתי ב־48', אז אני חושב שאין פתרון. אין".

ואתה אומר את זה כמי שהופיע בטקס הענקת פרס נובל לשלום ליצחק רבין ושמעון פרס בעקבות חתימת הסכמי אוסלו.

"נכון. כשנסעתי עם רבין ז"ל לאוסלו היה אפשר להריח את ניחוח השלום והדו־קיום, אלה היו ימים אופוריים, אבל ברגע שמישהו, ולא מאצלנו, ראה שזה הולך לכיוון של דו־קיום והשלמה - אוטובוסים התחילו להתפוצץ. בדיעבד אני מבין שמה שחשתי בימי אוסלו, כשהלכתי מרחף ברחובות, הכל היה מקסם שווא. שני הצדדים ניסו לדחוף אמת אוטופית שלא יכולה להיות ברת מציאות, לא יכולה להתקיים. אני אומר את זה בצער. כל החיים שלי הם מלחמה אחת ארוכה".

אז מבצע שומר החומות היה קורה בכל מקרה?

"כן, כי המלחמה כל הזמן רוחשת מתחת לפני האדמה. היא לא חדלה לרחוש. זה עניין דתי, גם המוסלמים וגם היהודים אומרים שכל שעל מאדמת ארץ ישראל הוא אדמת קודש, ולכן הקונפליקט כל הזמן חוזר על עצמו, פשוט יש זמנים שזה נמצא מתחת לפני השטח. יצאנו למלחמה בעזה לפתור בעיה אקוטית של שנים, ופתאום יוצאת מהאדמה לבה רותחת של דו־קיום שכאילו היה חזות חיצונית, אבל לא חזות אמיתית. הפורעים הסיתו את הזרקור ממלחמה מאוד צודקת וטינפו את זה בכל מיני מעשי לינץ' איומים ונוראים. קשה לשאת את זה. זה כמו אדם שהולך לבית החולים כדי לטפל בפצע טורדני, אבל אז מגלים שבעצם יש לו משהו מפושט בכל הגוף. אני רוצה לקוות שבהמשך הדרך אפשר יהיה להירפא מהמחלה הזו אבל זה ייקח המון זמן, הרבה דורות יחלפו עד שיהיה פה איזשהו דו־קיום שיהיה אמיתי ולא רק מעל פני השטח, כשמתחת בוערת אש יוקדת".

אין באמת דו־קיום?

"הוא למראית עין, ואיך אני יודע את זה? אני רואה מה שקורה היום, כשפתאום הרסן מותר ואפשר במעשה להבין מה חשים בתוך הנשמות פנימה. אי־אפשר כל יום הרי לעשות לינצ'ים ולחפש בתים ולשרוף מכוניות, אבל ברגע זה שנראה כאילו הותר הרסן, אז כל הדברים החבויים והדחוקים מתפרצים החוצה כמו אש. הם כל הזמן היו שם".

כשמצאת את עצמך, כמו רוב המדינה, רץ למקלט, פחדת?

"הסיפור של הריצה למקלט זה דז'ה וו, אני זוכר ריצה למקלט במלחמת השחרור, מבוהלים. עברו 72 שנים ואנחנו רצים למקלט, זה אומר דרשני. הפחד הוא אותו פחד, הפחד מרקטה שתיפול על הבית".

זה גרם לך להבין משהו על מה שעוברים תושבי הדרום?

"זה לא שכשאני נמצא בתל־אביב ולא יורים עליי אני לא מרגיש את זה, אני מרגיש את זה ועוד איך, כי הרגשתי את זה כילד קטן ומבוהל שרץ עם משפחתו למרתף ועומד ליד המזוזה ואומר תהילים. שנים אחרי זה אני מרגיש את אותו רעד שהרגשתי אז".

תחשוב עכשיו פעמיים לפני שתסתובב בעיר מעורבת?

"יש משהו בארץ שלנו שיש בה איזו מערכת שמשכיחה טראומות. אני זוכר שדיברו כולם על איך נשתנה אחרי הקורונה, איך הכל יהיה אחרת, איך אנשים יחבקו אנשים אחרים. עברנו את הקורונה ולא השתנינו בחצי מילימטר. היה מה שהיה, זה קורה במשך שנים. זה לא משהו שפתאום קרה ביפו או בלוד. זו מלחמה ארוכה. יש לנו מנגנון חיסוני מהדרגה העליונה שאנחנו שוכחים מהר טראומות שעוברות על המדינה. זה מנגנון שמציל אותנו".

ומה לגבי ההתמודדות שתידרש מהחברה הישראלית עם הלינץ' שהיה בבת־ים?

"למה אני צריך לחוש כמו האידיוט הזה שהכתים חברה שלמה? אני לא רוצה לומר שאני והבחור הזה זה 'אנחנו', אני לא מסוגל לעשות את מה שהוא עשה ואני לא רוצה להיות חלק מהדבר הנאלח הזה. אני חושב שהוא יוצא דופן, שהוא זכה לכבוד שהוא לא ראוי לו. הוא לא מעיד על החברה שלנו ולהפך - הערבי שבעט ביהודי לא מעיד על החברה הערבית כולה. אני אומר לך שלא".

יש בעיניך קשר בין מעשי השנאה האלה לבין מנהיג שהזהיר פעם ש"הערבים נוהרים לקלפיות"?

"ממש לא. זה מאבק בן שנים בין שתי אוכלוסיות שהחל בראשיתה של המאה, אני לא חושב שסלוגן של בחירות שמנסים להלביש עליו את כל הרעות החולות הוא זה שגרם לכך".

אין פה כשל שלטוני?

"שמעי, כשל שלטוני אפשר היה להגיד על בן־גוריון שהחליט שירושלים היא מעל הכל ושנתן לשדה קרב כמו לטרון, שנהרגו בו עשרות חיילים ביום מלחמה אחד, להתרחש. כשל שלטוני אפשר לומר על מלחמת סיני, אחר כך על ששת הימים ועל אשכול שגימגם. אלו מילים יפות של אנשים שלא נמצאים במרכז העשייה המנהיגותית, וקל מהצד כאזרח שלא נמצא שם ולא יודע את הכל לבוא ולהגיד שזה כשל שלטוני. אז אם כל מה שמניתי בפנייך עכשיו הוא כשל שלטוני — אז גם השלטון הזה הוא כשל שלטוני".

אז מה בעצם צריך לעשות? גאון טוען שהפעם הגיע הזמן ללכת עד הסוף. "כמדיניות אנחנו מנסים לאורך תקופות ארוכות לקנות שקט ולא לפתוח את הפצע עם המוגלה שבתוכו ולפוצץ אותו, מתוך מחשבה שאולי המוגלה תיעלם. כנראה שבאותה שעה שאנחנו חושבים שהמוגלה תיספג בגוף - בעזה בונים מנהרות ובונקרים, ובכסף שניתן כדי לבנות עוד גן ועוד בית חולים קונים בטון כדי לבנות מנהרות, התקווה שלנו הופכת לנו לרועץ. צריך להגיד דבר אחד היום - אסור להפסיק את המערכה הזו עד שיתקיימו שני דברים: הראשון שלא יוכלו לעולם יותר לירות על עוטף עזה, והשני זה שהדר גולדין ואורון שאול יהיו אצלנו בחזרה בקבר ישראל. אם הם לא יחזרו עכשיו לעולם כבר לא נראה אותם, וזה הזמן ללחוץ על הדבר הזה כתנאי. אני רוצה לקוות בשביל עצמי ובשביל כל אזרחי ישראל שהפעם המכה שחמאס יקבלו תהיה כזו שהם לא יתאוששו ממנה".

היום אתה רואה סיכוי לשלום?

"זה ייקח הרבה זמן. כי את השסע הזה שבינינו, יהודים מול יהודים, רואים מבחוץ ומבינים שאלה נקודות תורפה שאפשר להיכנס לתוכן. אנחנו חלוקים בינינו בצורה בלתי רגילה. היחד שלנו, שהלוואי וכבר יקרה, הוא עוצמה אדירה יותר מטנק. אנחנו צריכים להיות יותר מאוחדים, ואנחנו צריכים יותר זיקה למקום הזה, לארץ הזו. אם אני מתעלם מהזיקה שלי למקום הזה, מהעובדה שאנחנו סיפור היסטורי בן 4,000 שנה, אז מיאמי היא מקום יותר טוב".

הבעיה של החברה הישראלית כיום היא שאין זיקה למולדת, למקום?

"כן. קחי את יום ירושלים, לדוגמה. בימים של מוטה גור שאמר 'הר הבית בידינו', יום ירושלים היה חג לאומי. היום הוא חג של הציונות הדתית, של איזה מצעד של דגלים שחלק גדול מתוכנו לא אוהב כי זה מפריע, זה עושה מהומות. אנחנו צריכים לחוש חלק מסיפור ארוך היסטורי. אנחנו פה אחרי 2,000 שנות גלות, אין לזה אח ורע, אבל היום אין זיקה לקרקע, יש תחושה שיש פחת בדברים האלה ושהם שייכים לאלה עם הכיפות הסרוגות ששומרים על הגחלת. בעוד החלק הדתי של הסיפור קיים כרעיון של בית לאומי ליהודים, זה החל כרעיון חילוני באופן מוחלט. והסיפור הזה של הלאום, כשהוא עומד מול הבסיס האמוני - הוא רופס. אם כל היהודים בארץ ישראל יאמינו רק בדבר אחד - שזה הבית הלאומי של היהודים בכל העולם - זו ערובה לחוזקה, לא צריך יותר. אבל זה לא קיים".

כי יש מי שתופס את זה כדיבור לאומני.

"אני לא חושב שאני לאומן, אני חושב שאני ציוני אוהב הארץ הזו שרואה בארץ ישראל הבית הלאומי של העם היהודי. למה הצרפתי שנאמן לצרפת ולפריז הוא לא לאומן ואני שנאמן לירושלים נחשב לאומן? הערבים חלק מהחברה הישראלית, שווי זכויות באופן מוחלט, איזו שאלה? זה מה שכתוב במגילת העצמאות. אבל כמדינה - הריבון, פיסת האדמה הקטנה הזו היא מדינת העם היהודי".

היה איזה מכתב שהופץ בשמך, עם הכותרת "יהורם גאון נגד הצביעות של ערוץ 21". הערוץ הואשם בו ב"סקירה מגמתית, תעמולנית ואף שקרית כנגד מחנה שלם בעם", נכנסת חזיתית ביונית לוי, בדנה ויס, ברינה מצליח.

"וזה פייק ניוז. קיבלתי מאות מסרונים עם הטקסט הזה כאילו אלה דברים שמובאים בשמי. לא ידעתי איך להתמודד עם הדבר הזה. אחרי זה קראתי מין התנצלות של מישהי שכתבה 'אופס, חשבתי שזה הוא כתב אבל זה לא הוא ואני מתנצלת'. היא קראה את זה איפשהו, חשבה שזה אני והעלתה את זה בשמי, אמרה 'תראו מה הוא כותב'. היום הכל אפשרי, כל מי שיושב ליד מקלדת הוא גם העיתונאי, גם העורך, גם המגיה וגם המו"ל, ואחר כך תוכיח שאין לך אחות. לא יודע מה היה האינטרס של אותה אישה, לא דיברתי איתה מעולם, זה נשמע לך הזוי, אבל כמה שזה הזוי ככה זה אמיתי".

אותן עיתונאיות ומגישות שצוינו בטקסט ההוא מסתובבות היום עם אבטחה בעקבות איומים על חייהן.

"זה דבר נורא ואיום שאנשי תקשורת צריכים מאבטחים. מפחיד".

אתה פעם קיבלת איומים?

"לא, שפר עליי גורלי וטרם".

תגיד, אתה אופטימי?

"בוודאי שאני אופטימי כי אני מאמין שזה המקום שלי וזו הארץ שלי והיא הולכת ופורחת על אף ולמרות הכל. שוכחים את חצייה המלא של הכוס הזו, שאנשים הגיעו לפה באוניות מעפילים ומתוך אפר של משרפות והיום עומדת פה מדינה שאין לה מה להתבייש מול אף מדינה שבעולם. ולדעתי הכוס לא חצי מלאה אלא שלושת רבעי מלאה, ורבע אחד עם בעיות. לכן אני מאוד בטוח ומאוד גאה בארץ הזו. אלה נשמעות מילים בומבסטיות אבל אני באמת חש ככה, מותר לי בגילי לומר שאני יהודי וציוני וארץ־ישראלי ולא לחוש שאמרתי את זה בשביל העיתון. אני באמת אומר את זה לעצמי בוקר וערב".

× × ×

רגע לפני שהתקבלה תזכורת לכך שאנחנו ממוקמים במזרח התיכון הנפיץ, ישראל איחדה שורות עם העולם כשמגפת הקורונה אילצה אותנו לשבת בבית ולאפות חלות מפתח. לא במקרה של גאון בן ה־81. "אין בית אבות אחד שלא הופעתי בו", הוא מודה בחיוך; "היו קפסולות של קשישים, הופעתי בלי סוף. שתביני, הקורונה הזו היא חולי בריאות, אין חמצן, אבל עבור אלה שמוכרחים להיות על במה ופתאום אין להם קהל - זה חוסר חמצן רוחני. הסבל שלנו הוא לא פחות מזה, כמעט זהה. הקהל הוא החמצן, האלטרנטור של מי שמופיע על במה. ואז הגיעה סדרת ההופעות לבתי האבות, הלכתי לשם לא בשביל להרוויח אלא בשביל שהמיתרים יופעלו".

בשגרה אתה מופיע בבתי אבות?

"לא, מה פתאום. זה היה נכון לשעתו. בתוך המגפה ניסיתי למצוא את הדרך לא להיעלם לעצמי מהבמה. והיו זומים בלי סוף, הופעות לכל מיני קהילות בחו"ל. הייתי עסוק, לא כמו בימים רגילים אבל ניסיתי למלא את הזמן. יש לי תוכנית בגלי צה"ל, הביאו לי את התחנה לפה, זה מצא חן בעיניי ועד היום אני משדר מפה, מהקומה השנייה. גם השתתפתי בפודקאסט של הבמאי ירון כפכפי. המצאתי את עצמי".

בקיצור לא גילית תחביבים חדשים או עשית בינג' של הקרדשיאנס.

"מה, נטפליקס וכאלה? ממש לא".

והיית בקבוצת סיכון.

"ללא ספק. אבל זה טייטל כזה, לא עשה לי שום דבר. עמדתי בכל החוקים שנתבקשו אנשים בגילי, אבל גיל סיכון זה לא עניין ביולוגי אלא עניין של תחושה. בבתי האבות הופעתי גם מול אנשים צעירים ממני. אמרתי להם, 'אני מרגיש בבית, אני נמצא עם אנשים שחלקם צעירים ממני, תענוג להרגיש ככה'. אני מכיר בני 40 שהם זקנים לפי איך שהם מדברים ומתנהלים, זה באמת עניין של מחשבה ותחושה. אם הבן אדם בריא אז הכל בסדר".

אתה מרגיש בן 18?

"אני חי במקביל למספר, לא חי אותו. אני מבין שזה גיל והוא על ידי, הולך איתי. אני מסתכל עליו ומחייך אליו, הוא מחייך אליי, ואנחנו ממשיכים קדימה".

יש רגע שהגיל ואתה נפגשים?

"זה עוד לא קרה לי, בינתיים אנחנו הולכים במקביל. ברגע שניפגש יכול להיות שזו תהיה החלטה שלי להפסיק להופיע, בשום אופן לא אתן לרגע פתטי להכתיב את הדבר הזה".

מה זה רגע פתטי?

"לא להיות במיטבי באופן מוחלט מבחינה קולית, מבחינת תנועה. זה מה שאני מאחל לעצמי. שהרבה קודם אדע ולא אמשיך. בינתיים ברוך השם אנחנו הולכים במקביל, אני והגיל חיים זה עם זה בשלום, חברים טובים. בעיניי סוד הסיפור הגילי הוא עשייה, כל הזמן. אגב, בקורונה סיימנו לצלם עוד עונה של 'סברי מרנן'. צילמנו עוד 40 פרקים. זה משהו שלא ייגמר לעולם. קורונה, טילים, אבל 'סברי מרנן' תמיד יש.

"ועכשיו ההופעות חוזרות, ברוך השם הכל חזר לקדמותו", הוא ממשיך עם הזיק הזה בעיניים ששמור למי שבאמת אוהב את העבודה שלו; "יש לי מופע גדול שאני נרגש לו מאוד בראשית אוגוסט, שבו אארח את אסתר עופרים והגבעטרון, מין מפגש ארץ־ישראלי במיטבו. אני מייחל לו ונרגש לו מאוד".

אתה עדיין מתרגש לפני הופעות?

"הסיפור של ההתרגשות אצלי הוא עקבי, לעולם לא פוחת. משני אנשים ומעלה אני נרגש. ככל שהאדם צעיר ולא מוכר הוא רוצה להוכיח את עצמו, וככל שמכירים אותו והוא מפורסם יותר הוא מפחד להפסיד את הקרדיט שכבר צבר. זה מעגל שלא נגמר. אני נרגש באותה מידה מהופעת קפסולה בבית אבות וממופעים גדולים. אני במלחמה עקבית ונמשכת על אהבתו של הקהל".

"במלחמה מתמדת על אהבת הקהל". גאון | צילום: שאול גולן

גם היום?

"כל הזמן, ומי שלא חש את זה שלא יהיה במקצוע הזה. בן אדם שעולה לבמה כאילו הוא בא למשרד - שלא יהיה שם, זה מקצוע שדורש מלחמה מתמדת על אהבתו של הקהל. ההתרגשות שלי אז בלהקת הנח"ל והיום בהיכל התרבות היא אותה התרגשות. אז היה רצון להוכיח את עצמי ולצבור קהל שיאהב את מה שאני עושה, היום זה לא להפסיד את האהבה וההוקרה שיש לי. זה באמת עניין של אופי. ב'כנרת כנרת', ההצגה הראשונה שבה שיחקתי בתיאטרון הקאמרי, היה לי הכבוד העצום לשחק עם חנה רובינא, שהייתה מגיעה לתיאטרון ארבע וחצי שעות לפני ההצגה. כששאלתי אותה למה היא מקדימה כל כך היא ענתה, 'כי השחקנים של היום נכנסים לבמה ויש להם על הפרצוף הבעה של המזנון, שמשם הם באים לבמה'. זה עניין של חינוך".

יוצא לך לראות אמנים שעולים לבמה עם פרצוף של מזנון?

"כן, בוודאי. אל תבקשי ממני דוגמאות כי לא אתן, אבל אני שומע לפעמים שיר ואני מבין מתוכו שהזמר ששר אותו לא מבין את הטקסט שהוא שר. זה ניתן לשמיעה. יש זמרים ושחקנים נפלאים ונהדרים שהם מאוד רציניים מטבעם, ואלה שלא יהיו רציניים נמוגים ומתאדים במשך השנים. אני מתייחס ברצינות תהומית למקצוע הזה ולא מקבל שום מחווה של קהל כמובנת מאליה. יש לי כבוד עצום לקהל שלי, ומכאן גם שאף פרס מן הפרסים הוא לא מובן מאליו".

בינינו, אין איזה משהו חיצוני שאתה נעזר בו כדי להירגע לפני הופעה?

"ממש לא, לא אלכוהול ולא סיגריות ולא שום דבר מן הדברים. בלהקת הנח"ל עישנתי סיגריות, אבל מאוד מהר הבנתי שזה כמו צלם שמכניס מסמר לעין. אני עולה לבמה במחשבה סדורה".

× × ×

אז לא יהיה פסל בדמותו של גאון בשכונת טלביה, וגם לא פנסיה בטרקלין מול תזמורות נוער ודיפלומטים. ואולי רזומה שכולל את 'קזבלן', 'מבצע אנטבה', 'קרובים קרובים' ופרס ישראל הוא מפואר מספיק, ערובה לאהבת הקהל. בעשור התשיעי לחייו, גאון מעדיף להימנע מחיכוכים מיותרים, ממעשים ומהתבטאויות שיביאו עליו את חמתו של הציבור, שאת ליבו היטיב לכבוש עד כה. יש הופעות, יש סדרה חדשה באופק (פרק בכיכובו יעלה במסגרת 'הופרדו בלידתם', סדרה דוקומנטרית בכאן 11 שעוקבת מדי שבוע אחרי שלושה אנשים שנולדו באותו היום, ומתחקה אחרי המאורעות והבחירות של חייהם), יש שני ילדים, חמישה נכדים, ובת זוג אחת, אלה לוסה, ששומרת עליו מהקומה השנייה לאורך כל הראיון, זורקת פה ושם הערות, מביאה לו מים. האהבה לגמרי שם, גם כשפער הגילים עומד על 30 שנה. הארכיון זוכר שאת אם ילדיו וכיום גרושתו, אורנה גאון־רוזנבלום, נשא יהורם לאישה כשהייתה בת 17, והוא בן 38. "זה עשה דרמה, הייתי צריך לחכות שנה עד שנישאנו".

גאון. מתוך הסדרה 'הופרדו בלידתם', כאן 11

היום, בעידן מי־טו סיפור כזה היה עובר?

"גם אז זה לא עבר, הייתי צריך לחכות. וזו הייתה מערכת יחסים אחת, לא רומנים או סטוצים. זה לא היה משהו רגעי, לא היה פה מבחר של מערכות יחסים עם נשים צעירות".

ומה לגבי אלה?

"אלה ואני עשר שנים יחד, וכשמדובר באישה בת 50 זה נראה אחרת מאשר בחורה שהיא פחות מ־20".

מה אתה חש כלפי השינוי שעובר על היחסים בין גברים לנשים?

"אני יכול לדבר רק על עצמי, על הכבוד הגדול שבזמנו נתתי לרעייתי והיום אני נותן לזוגתי אלה. זה בא ממקום של כבוד והוקרה. איך אחרים מתנהגים - מי אני שאשפוט?"

מה עמדתך על אנשים מהתחום שלך שהתנהגו בפחות כבוד והוקעו?

"הם נשפטים על דברים שהם צריכים להישפט עליהם. אנחנו בתקופה אחרת, יש שינוי בסדרי המחשבה וההתנהגות, וזו מהפכה. זה לא היה כך פעם. אני זוכר שבימי להקת הנח"ל היינו מגיעים להופעה בבסיס, הייתה בחורה יפה מסתובבת והיינו אומרים 'וואו, זאת של האלוף' וזו כל התורה על רגל אחת. היום היא הייתה תובעת והאלוף היה בכלא, כי מדובר בימים אחרים. יום אחד קמו אנשים בבוקר ותחנות האוטובוס זזו והם לא ידעו. ואם הן זזו - לטובה זזו. כי הכבוד הזה שצריך להינתן ניתן עכשיו בצדק מוחלט, ומי שטועה משלם על כך".

האם היום שלישיית גשר הירקון הייתה יכולה לשיר "אל תעברי לבד ילדה ברחוב בשיער גולש… כל הגברים כולם יביטו בך במבט רעב, בעיני זאב"?

"יש הרבה שירים כאלה שהיום לא היו עוברים ואז עברו כי אז אף אחד לא התייחס לזה וההוויה הזו שבינו לבינה הייתה אחרת באופן טוטאלי. 'ההיא של האלוף' זו הוויה, זו תרבות. דן אלמגור כתב גרסה חדשה לשירו 'כשאת אומרת לא'. הוא כתב 'כשהיא אומרת לא - לזה היא מתכוונת, לזה היא מתכוונת כשהיא אומרת לא'. אגב, אני אפילו במחשבה לא ניסיתי לפנות אליה שלא תגיד לי לא, כי אז הייתי הולך בדיכאון חודשיים. אין לך מושג כמה דברים יפים הפסדתי בחיים רק מהתחושה שמא התשובה תהיה שלילית, שמא אסורב".

חוסר ביטחון?

"בפירוש, חוסר ביטחון מוחלט. לא השתניתי כהוא זה, מאז שגילמתי את תפקיד הכהן בשבועות בכיתה ב' - אני עדיין אותו ילד. מבחוץ אני מקבל קמטים, אבל בפנים־בפנים זה אותו ילד כל הזמן".

אתה מזהה אצל מישהו מנכדיך את חיידק הבמה?

"אולי אלונה, הבת של בתי הילה. היא בת שמונה, צילמתי איתה לאחרונה איזה קליפ לשיר של עידן רייכל. אולי אצלה".

אתה בעד?

"לא־לא, לא בעד. אני מאוד שמח שהבן שלי עורך דין והבת שלי פסיכולוגית. הבת שלי הלכה לבחינות ללהקה צבאית, לא ידעו מי היא והיא נבחנה והתקבלה. אחר כך היא שאלה אותי אם אני יכול לעזור לה להתקבל לתפקיד מודיעין. שאלתי 'מה קרה?' והיא סיפרה שאיך שהיא התקבלה היא שמעה שאומרים, 'בטח, כי זו הבת שלו'. היא אמרה, 'אני לא אעשה את זה כי זה ילווה אותי כל החיים, גם אם אשחק את דזדמונה, תפקיד ראשי, יגידו שזה בגלל שאני הבת שלך'. היא ברחה למסלול אחר, אבל יצאה נשכרת מאוד. תמיד אני אומר שאם יהיו לי בעיות פיננסים אז יש לי בן עורך דין, ואם אני אדפק במוח אז בתי הפסיכולוגית תעזור לי".

ואיזה מין סבא אתה?

"יכול להיות יותר טוב. לא מאלה שמגיע ומתיישב והנכדים קופצים על הברכיים. אני חושב שזה בגלל התנהלות החיים שלי, אני עסוק, אני מופיע בערבים, נפגשים אחת לשבוע, לפעמים אחת לשבועיים. אני מכיר סבא וסבתא שכשהם נכנסים אומרים 'וואו, סבא וסבתא הגיעו!'"

וכשאתה מגיע לא אומרים את זה?

"לא, החבר'ה של היום במחשבים ובסלולרי".

אז אתה לא נכנס בשירת 'הנני כאן'.

(צוחק): "לא, אני סבא בטייטל. מודה, לא עשיתי בייביסיטר בחיים".

אבוי, בתך לא אומרת "אבא יש קורונה, אין בית ספר, בוא תן יד"?

"זה לא יכול לקרות כי זה ייפול על הופעה".

Rotmoosh@gmail.com