"דבר אחד אנחנו יודעות, לי יש אותה ולה יש אותי. לא משנה מה יהיה"
כשתושבי עכו עדיין הסתגרו השבוע בבתים, צילה רבינוביץ עלתה בערב אל לובנא אליאס בקומה החמישית. כמו תמיד בעשרים השנים האחרונות | החברות האמיצה בין השכנות ניצחה מהומות בעבר ומתגברת גם עכשיו על הפרעות שהציתו את העיר | המתכון: עוגות, קפה, סדרות טלוויזיה, מסר שכדאי ללמוד ממנו והרבה הומור לובנא: "אמרתי לצילה, אם הערבים יתקפו תתחבאו אצלנו, ואם היהודים יתקפו, נבוא אליכם"
היה לנו מזל גדול שהצלחנו לטפס לגג של לובנא אליאס בעכו לפני השקיעה. אנשים חוששים לצאת עכשיו לכבישים מהפחד להיקלע למהומות ולמארבי אבנים, והדרכים ריקות כמו בסגרים של הקורונה. לובנא אמרה שאנחנו חייבים להגיע בשעת אור ורק כשעמדנו במרפסת דירתה שבקומה החמישית הבנו. זו עמדת תצפית נדירה הלוכדת בפריים פנורמי את הים של מפרץ חיפה המלא באוניות, הגנים הבהאיים היורדים מהכרמל לעיר התחתית, השכונות המערביות בקריות והעיר העתיקה של עכו הפרוסה מתחתינו, ממש מתחת לבניין.
הגענו מיפו אל עכו. שתי ערים מעורבות שנדמות עכשיו לערי רפאים. עם רדת ליל הרחובות מתרוקנים והאנשים מסתגרים בבתיהם. איש מפחד מרעהו. היהודים מהערבים, הערבים מהיהודים, כולם מבוהלים בימים המטורפים האלו, וכולם גרים בשכנות, באותם בניינים ורחובות. זה שבר עמוק כל כך שקשה לראות עכשיו איך יתאחה.
אבל הנה עכו כמשל. רשת הקשרים שטוו פה יהודים וערבים עמוקה ומושרשת והולכת עשרות שנים אחורנית עד שקשה לראות כיצד אפשר להתירה. כולם חיים כאן במארג צפוף של אינטרסים בסיסיים ברמה הקיומית היומיומית: קניות וקופת חולים ובנקים ומכולות ומפעלים ומוסכים ומה לא. להיכן שלא תלך, הכל מתנהל במשותף ולא ניתן להפרדה. כך שאולי זהו מקור לאופטימיות: חשרת העננים המטילה אימה ופחד תתפוגג ככל שיחלוף הזמן, כי אין ברירה אחרת.
ספוילרים זה קו אדום
אז בחשיכה הזו חייבים למצוא קרני אור. הנפש זקוקה לתקווה, אחרת מה הטעם לדבוק במקום הזה. לובנא אליאס וצילה רבינוביץ, השכנה מקומה שלישית, מספקות אותה לגמרי. רבינוביץ, 61, ילידת חדרה, הגיעה לעכו לפני 34 שנה בעקבות בעלה אריק, שגדל כאן. אליאס, אוטוטו 50, הגיעה מנצרת בעקבות בעלה יוסף יליד העיר. רבינוביץ היא אחות אחראית במרכז בריאות האישה של קופת חולים כללית, "שני רחובות מפה", אליאס מטפלת משפחתית זוגית. לשתיהן שני ילדים באותם גילים: נרדין (בת 27) ולמאר (בת 22) של אליאס, שרית ושי של רבינוביץ.
צילה: "נרדין ושרית היו באותו גן עירוני, בהמשך הרחוב. אני גרתי שני בניינים מפה ולובנא לא רחוק. יש לי זיכרון חזק שלי הולכת ברחוב יד ביד עם שרית, כשמולנו באות לובנא עם נרדין. הן היו בסך הכל בנות ארבע, נרדין רכבה אז על אופניים ושרית נופפה לה לשלום בהתלהבות.
"אבל רגע־רגע, נרדין, תחתכי להם מהעוגת גבינה שלי, ותכיני לי את הרגיל, נס עם הרבה חלב. ואיפה לובנא, כמה זמן היא מתאפרת? מה נראה לה, זו תחרות יופי?"
לובנא: "הכל בסדר צילה, הנה אני פה. שנה אחרי שהכרנו בגן עברנו אני יוסף והבנות, הקטנה לאמר הייתה תינוקת, לבניין הזה. צילה, אם אני לא טועה, אתם עברתם משהו כמו שנה אחרינו. היינו אז ביחסים של שלום־שלום במדרגות, אבל זמן קצר אחרי שנכנסנו לגור כאן הציתו את הרכב של אחד השכנים בשעה שתיים בלילה, מנהל בית ספר שהיה לו סכסוך עם מישהו, ומהאש נהיה פיצוץ אדיר, להבות עד הגג. ירדנו כל השכנים למטה ואני הייתי ממש בהיסטריה, כל הגוף רעידות".
צילה: "חביבי, זו עכו, החיים פה תמיד היו קשוחים. למחרת עליתי אליה עם עוגה שאפיתי והיא הזמינה אותי למרפסת. היה אוויר טוב כמו עכשיו, היא הכינה קפה ודיברנו. מאז, 20 שנה, אנחנו חברות. זו חברות שהפכה למשפחה".
לובנא: "אנחנו כל יום מתכתבות ומדברות בטלפון. בשעה חמש מתחילות 'ישנת?', 'קמת?', 'מה את מבשלת?', 'מה את עושה?', 'מוכנה לקפה?', 'עוגה עליי, קפה עלייך'".
צילה: "העוגה עליי. אני אוהבת לאפות. אבל כשהיא עושה מעמולים למשל, אני עוזרת לה לגלגל את התמרים".
לובנא: "אני תמיד שואלת אם היא צריכה עזרה בבישולים והיא אומרת לא. היא לא רוצה עזרה".
צילה: "כי אני לא מפונקת כמוך. היא, לוקח לה יומיים לנקות את הבית, אני מפרקת ומרכיבה את שלי בארבע שעות. אבל ארונות חורף קיץ, אנחנו עושות יחד".
לובנא: "הכורסה השחורה היא של צילה. בקורונה עשינו מרתונים בנטפליקס עד שתיים־שלוש בלילה".
צילה: "בעלי היה מתקשר אליי: 'גם לנו יש טלוויזיה, בואי קצת הביתה', אבל לא רציתי לזוז מפה. עשינו פופקורן, אכלנו פירות, עוגיות, ארטיקים...".
לובנא: "הכנתי לנו גם סלט טאבולה, שתינו מתות עליו. אבל בקשר לנטפליקס, צילה מרמה. אנחנו מתחילות לראות סדרה יחד והיא משתעממת, חוזרת הביתה ושמה את הפרק האחרון כדי לגמור עם זה. למחרת אני שואלת: 'נמשיך בסדרה?' והיא אומרת: 'עזבי, ראיתי את הפרק האחרון, לא מעניין'. זה הכי מבאס".
את עושה לה ספוילרים?
צילה: "חס ושלום. ספוילר זה קו אדום מבחינתי. יש דברים שלא עושים. יש לנו טעם קצת שונה. אני אוהבת סדרות קוריאניות והיא מתחברת לדרמות טורקיות. עכשיו ברמדאן ראינו סדרות מצריות ולבנוניות. כל שנה בחג אנחנו צופות בסדרות יחד. אני כבר מכירה שחקנים, את נוסרה ועאדל אימאם ממצרים ואת נדין נג'ים מלבנון. בזכותן למדתי לדבר ערבית. אי־אפשר למכור אותי היום בערבית, אני מבינה כמעט הכל".
לובנא: "דבר אחת אנחנו יודעות, ביומיום כל אחת יש לה את השנייה, לי יש את צילה, ולצילה יש אותי, לא משנה מה קורה ומה יהיה".
לא ספרו את המשטרה
המהומות בעיר פרצו בערב שלישי שעבר. הן החלו מהפגנת הזדהות עם מסגד אל־אקצא בכיכר התותח שבכניסה לעיר העתיקה, קו אווירי של מאה מטר מהמרפסת של לובנא.
"בדיוק הייתי פה", מספרת צילה, "שתינו את הקפה של הערב. ידענו שצפויה הפגנה אבל לא הגיעו הרבה אנשים, הייתה רק התקהלות קטנה. עמדנו על המעקה והסתכלנו, ואחרי חצי שעה השתעממתי וירדתי הביתה. אחרי כמה זמן פתאום שמעתי בום־בום, פיצוצים. בהתחלה חשבתי זיקוקים, כי זה משהו שרגילים אליו פה. אבל היו עוד ועוד פיצוצים אז התקשרתי ללובנא והיא אמרה, 'זו המשטרה זורקת רימונים, יש פה בלגן'. וזהו, מאותו רגע עכו נדלקה".
הימים הבאים היו רוויי אלימות. שני תושבים יהודים, אלעד ברזילי ומור ג'נאשווילי, נתפסו ברחובות ובוצע בהם לינץ'. הם נפצעו קשה. בעיר העתיקה נשרפה מסעדת אורי בורי ומלון האפנדי הסמוך אליה. אורח המלון, אבי הר אבן, יהודי בן ה־84, נפצע קשה משאיפת עשן. בכל רחבי העיר הוצתו עשרות כלי רכב ועסקים. רובם של יהודים.
לובנא: "בערב הראשון דאגנו כל אחת לילדים של השנייה. שי שלה היה צריך לחזור מהעבודה ונרדין בדיוק הייתה במסעדה עם חברות. התעדכנו כל הזמן איפה הם. זה משהו שחווינו יחד כשתי אמהות שמפחדות על הילדים שלהן. אחרי כל בום בדקנו אחת אצל השנייה איפה הם".
צילה: "אליי נכנס גז מדמיע הביתה, דרך החלון של הדירה".
לובנא: "סגרנו חלונות תוך כדי שאנחנו מדברות. עברו עלינו כמה ימים באמת מפחידים. אבל יש לנו המון צחוקים. אמרנו, אם הערבים יתקפו את הבניין תבואו להתחבא אצלנו, ואם היהודים יתקפו, נבוא אנחנו אליכם.
"היה לי עוד רעיון, שנלך שתינו להפגנות, אני עם דגל ישראל והיא עם דגל פלסטין וככה נבלבל אותם. עם כל הקושי של המצב, אנחנו משתדלות תמיד להוציא ממנו את ההומור. חושבות מה אנחנו יכולות לעשות אבל מבינות שאנחנו קטנות במדינה הזו, מעלינו יש פוליטיקה ואנשים גדולים. כואב לנו, יש בינינו חברות טובה, ולא רק ביני לבין צילה, בין המון אנשים פה בעכו, ערבים ויהודים. זו עיר של כולם. בעכו העתיקה, בתוך החומות, יש בית כנסת, מסגדים וכנסיות. זה מראה את היופי של המקום הזה, את הפסיפס של העיר".
צילה: "ביום כיפור ב־2008, בחור ערבי נסע עם האוטו בשכונה של יהודים. יהודים תקפו אותו והערבים בתגובה יצאו מהעיר העתיקה כי שמעו שפוגעים בערבים. פרצו פה מהומות קשות מאוד. במדרחוב בן־עמי פגעו בהמון עסקים של יהודים".
לובנא: "אני לא אשכח לעולם את הכאב אז, המהומות נמשכו כמה ימים, כמו אלו של שבוע שעבר. לקח לעיר הרבה זמן להתאושש אחר כך".
צילה: "המהומות הפעם היו יותר קשות. היה שימוש בנשק חם, פגעו פיזית באנשים, הייתה השחתה של רכוש, של סמלי מדינה, לא היה חוק ולא סדר, לא ספרו את המשטרה".
פחדתן לצאת מהבית?
צילה: "בגדול לא. אבל לא היה לי לאן, זה לא שמנעתי מעצמי לצאת".
לובנא: "אני ונרדין כן. אנחנו עושות הליכה בערב והחלטנו שאנחנו לא יוצאות מהבית כי אי־אפשר לדעת מאיפה התקיפה תבוא. אנחנו לא ממש נראות ערביות ופחדנו שערבים יתקפו אותנו, אבל בעצם אנחנו ערביות אז פחדנו גם שיהודים יתקפו אותנו. ברביעי־חמישי לא יצאנו בערבים. עשינו הליכות בצהריים, אחרי שש לא העזנו לעזוב".
זה מערער מאוד את תחושת הביטחון בבית שלך, בטח כשמדובר בשכונה שלך, בשכנים, כל אחד מפחד מהשני.
לובנא: "כשיש מלחמה אתה יודע שהסכנה באה מבחוץ. כשזה יכול לצוץ מהסביבה הקרובה אליך הביתה, זה יותר כואב ויותר קשה. חווינו יחד מלחמות, במלחמת לבנון השנייה פחדנו, ממש רצנו יחד עם הקפה לממ"ד. כולם, ערבים ויהודים היו אז תחת אותו איום. כשמדובר במלחמת אחים, אני לא רוצה להגיד מלחמת תושבים, כי גדלנו יחד ואנחנו חיים יחד, זה הרבה יותר מפחיד. אתה לא יודע מאיפה תבוא המכה, הדקירה או התקיפה".
צילה: "אני לא מרגישה ככה. אני קמתי בכל יום ויצאתי לעבודה. לא היססתי".
לובנא: "אני מתקשרת אליה לוודא שהיא מגיעה בשלום".
צילה: "ידעתי שהמהומות מתחילות בערב. אבל היום למשל לא הגיעו מטופלות. התקשרנו לנשים והן אמרו שהן מפחדות לבוא. המרפאה הייתה ריקה".
לובנא: "פציינטיות יהודיות או ערביות?"
צילה: "כולן".
לובנא: "על זה אני מדברת, הפחד הוא של כולם. האיום הוא על כולנו".
בין עולי הגרדום לוויצמן
נכנסנו דרך הכניסה הדרומית ואחרי האצטדיון העירוני נתקלנו במחסום הראשון. עמדו שם שוטרים כחולים שבחנו אותנו וסימנו שנמשיך. אחר כך עוברים את חוף התמרים, נכנסים לחיים ויצמן, פונים שמאלה בשלמה בן־יוסף, אחד מ"עולי הגרדום" שהוצאו להורג בכלא עכו שבתוך חומות העיר העתיקה, ימינה בזאב ז'בוטינסקי ועוד פעם ימינה ביוסף טרומפלדור. כל הסימבולים של הציונות סובבים את הבניין של לובנא וצילה שיושבות במרפסת בקומה החמישית וצופות בשקיעה.
צילה: "אני לא מבינה גדולה בדיבורים על דו־קיום. אני יודעת שכולנו פה קונים אחד אצל השני, נכנסים אחד לשני הביתה, הולכים לשמחות, מדברים, צוחקים, חיים יחד. עכשיו התקשרה השכנה ממול, עודה, שאלה מה עם אורלי שגרה פה למטה. היא דואגת כי לא ראתה אותה כמה ימים. העברתי לה את הטלפון של אורלי. זה יפה שהיא שמה לב שהשכנה כבר כמה ימים לא בבית".
יש יהודים שעזבו את עכו כי פחדו להישאר?
צילה: "אני לא שמעתי".
לובנא: "גם אני לא. החיים חזרו להתנהל רגיל, בשבת כבר לא הרגשנו כלום".
צילה: "אבל היו פה פיצוצים אמרת".
לובנא: "זיקוקים, הייתה חתונה. זו העונה של החתונות".
צילה: זה מאוד רגיש הקפצונים האלה עכשיו".
העניין הלאומי עולה בשיחות שלכן?
צילה: "עולה כל הזמן, אנחנו רבות ושוכחות. אנחנו לא מסכימות על כל מיני דברים".
לובנא: "למשל מי אשם, מי התחיל, מי משלם מחיר כבד יותר בסכסוך הזה".
צילה: "אבל אותי ממש לא מעניינת פוליטיקה. אני למשל לא ידעתי על השביתה היום ולמה היא (הכוונה לשביתה הכללית של ערביי ישראל ביום שלישי). התעדכנתי לפני שבאתם מלובנא כדי שאם תשאלו אותי, אדע".
לובנא: "יש בינינו עיקרון מאוד חשוב, אנחנו מקשיבות. אנחנו לא מסכימות אבל יודעות להקשיב. אנחנו מאוד מכבדות את הנרטיב של כל אחת מאיתנו. ויש כבוד הדדי. אני מכבדת את הכאב שלה והיא מכבדת את הכאב שלי. אני מכבדת את השורשים שלה, היא מכבדת את השורשים שלי".
צילה: "תראו, לא חקרתי הרבה את ההיסטוריה של הערבים בישראל. אני לומדת ממנה הרבה. חלק אני מאמינה, חלק לא, חלק אני בודקת, חלק לא. אבל זה לא כל כך משנה, כי באופי שלי אני לא אוהבת לדוש בעבר. זאת אומרת, הגישה שלי היא תכלס מה הלאה, איך מתקדמים ואיך פותרים. אם כל היום נבכה מה היה ומה עשו לנו, לא נגיע לשום מקום. צריך למצוא פתרון".
לובנא: "על זה שתינו מסכימות".
צילה: "אני לא יכולה לשנות את העובדות של מה שהיה כשסבא וסבתא שלי באו מרומניה או כשסבא וסבתא שלה לא יודעת מה. תכלס עכשיו מה עושים?! כי אנחנו רוצים שהילדים שלנו ילמדו ויהיה להם טוב ושהכל יהיה בסדר. ויכול להיות בסדר".
לובנא: "שתינו מאמינות שיש פה מקום לכולם. לא צריך לריב, זו בסך הכל חתיכת אדמה".
קפה אחרי הרקטות
מגרש החניה בכניסה לעיר העתיקה היה ריק. שתיהן אמרו שזו התמונה שהכי משקפת את המצב. הריק הזה למטה, מול הבניין, איפה שההמונים מחנים את המכוניות. "גם באמצע השבוע המגרש הזה די מלא ברכבים. אנשים באים לטייל בערב בעיר העתיקה לא רק מעכו, מכל הסביבה. בשבת יש פה פקקים. השבת הזו היה שומם. גם בחג שבועות", אמרה לובנא, "היה ריק. זה ממש עצוב, שובר את הלב".
צילה: "הייתה פעם בדיחה שאם מישהו רוצה להתאבד, אבל לא באמת למות אז שישכב בעשר בלילה על הכביש בעכו ושלא ידאג, אף אחד לא ידרוס אותו".
איך יוצאים ממשבר כזה? אפשר בכלל?
צילה: "זה ייקח קצת זמן. היום במרפאה מישהי השאירה גיליון 'לאשה' וסתם ככה פתחתי על כתבה על עכו. אני רואה את אורי בורי, עכשיו מה? הכל שרוף".
לובנא: "אני מתביישת במעשים האלה. אני בכיתי, הבנות שלי עבדו אצל אורי, גדלו אצלו. זה באמת שבר גדול. אני חושבת שדבר ראשון אצלנו האנשים צריכה להיות אנושיות. דבר שני, כבוד. דבר שלישי הקשבה. מאוד חשוב שנקשיב אחד לשני, שנכיר בכאב ונחליט יחד איך מתגברים ומה עושים הלאה. ההלאה מאוד חשוב".
צילה: "יש לי דוגמה טרייה. כשיצאנו היום מהעבודה, לחברה שלי שרון לא התניע הרכב. היא ניגשה אל אחד הנהגים ברחוב בלי בושה ושאלה, 'אתה יכול לעזור לנו?' וזה היה בחור ערבי שבא עם האוטו שלו וסייע לנו. זה דבר שקורה כאן ביומיום. נראה לי כל צד יושב עכשיו ומלקק את הפצעים שלו, נושם עמוק ומבין שאין ברירה, צריך להתקדם. אלה החיים, אנשים צריכים להמשיך לעבוד, לקנות, להתפרנס, לדאוג לילדים".
למחרת, ביום רביעי אחר הצהריים הופעלה האזעקה גם בעכו. ארבע רקטות נורו מלבנון לעבר צפון הארץ. לובנא הייתה בדיוק בדרך חזרה הביתה עם הבת נדרין מיום כיף בתל־אביב. "צילה מיד התקשרה אליי, לשאול אם הגעתי כבר לעכט. אמרתי לא, מה קרה, היא סיפרה שהיא בדיוק חזרה מהעבודה ורצתה לשים את הראש, אבל נאלצה לרוץ לממ"ד. היא לא התרגשה. מה שעניין אותה זה מתי אני חוזרת, שנוכל לשבת לשתות את הקפה הקבוע שלנו".
לפנייה לכתב/ת 
